ב־2010 פרסמתי את ספרי "מודיעין תלוש מהקרקע". ספר זה עוסק ברובו בהצלחות של מודיעין השטח ובמאבקים מול צמרת אמ"ן לקבל את הגילויים ולהטמיעם בתוצר המודיעיני של חטיבת המחקר באמ"ן. מצאתי לנכון לייחד בספר, פרק בו אמנה גם כישלונות בתחום מחקר השטח. פניתי לחברי לשירות שיציינו בפני טעויות המוכרות להם, אך נעניתי בשלילה בטענה שאת ההצלחות הם בקושי זוכרים... לא נותר לי אלא למנות בספר את הטעויות שלי. שנים לאחר שהספר יצא לאור, פניתי לעמותת יוצאי קהילת המודיעין והצעתי להם לשלב בביטאון של הקהילה "מבט מל"מ", מדור בו חברי העמותה יספרו על כישלונות. עורך הביטאון קיבל את הצעתי, ופנה בקריאה לחברים שישתפו את קהל הקוראים בטעיותיהם. כמובן שאני נדבתי את סיפור הפתיחה. לאחר זמן, משהחברים בוששו לפרסם טעויות, נידבתי עוד טעות (מה לעשות ובמהלך שרותי צברתי לא מעט טעויות...). זה לא עזר, והמדור בביטאון המל"מ גווע. הפעם אני מנסה את כוחי באתר זה ופונה בקריאה לחברים שישתפו אותנו גם בטעויות, ניתן ללמוד מהם לא פחות מההצלחות.
האם ניתן היה לחזות את היקף המתקפה המצרית ביום כיפור?
החל משנת 1970 התגבשה באמ"ן ההכרה כי התוכנית המצרית היא צליחת התעלה בחזית רחבה. הכרה זו הסתמכה על שורה של מקורות מידע, החל מניתוח ההכשרות הקרקעיות שביצעו המצרים באזור,[2] עבור דרך ידיעות ממקורות שונים וכלה מניתוח תרגילים שבוצעו בצבא מצרים. אמ"ן העריך, שהיעד המצרי בחציית התעלה הוא כיבוש הגדה המזרחית של תעלת סואץ, וביסוס קו הגנה במעברי הגידי והמתלה כ־60 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ.
האפשרות כי המצרים יבנו תוכנית מינימליסטית להשתלטות על רצועה ברוחב של כ־שמונה ק"מ בלבד, לא נידונה כלל. היתרון הבולט בתוכנית זו ניכר כשהגייסות הצולחים נותרו מוגנים עלֿידי המערך הכבד של טילי הקרקע-אוויר. טילים אלו קודמו עלֿידי המצרים יום אחד בלבד לאחר חתימת הסכם הפסקת האש, שהרעיון המרכזי בו היה האיסור לבצע מהלך זה... החיסרון בתוכנית הוא כי השטח בטווח של שמונה ק"מ מהתעלה הוא מישור חולי, כך שאין תוואים טופוגרפיים שעליהם ניתן לבסס קו הגנה ולכן יש להשקיע בהגנתו כוחות רבים. קו דק זה אכן נפרץ על-ידי כוחותינו שהבקיעו אותו בגזרת דוורסואר וחצו את התעלה.
על מנת לאפשר לגיסותיהם לחצות במהירות את תעלת סואץ, ולצמצם עד כמה שניתן את כמות כלי הרכב העוברים על הגשרים מעל תעלת סואץ, נקטו המצרים שורה של צעדים. הם בנו צוותי קרב מיוחדים, שבהם השתתפו רק הכוחות החיוניים לצליחה, והקימו מתקני תשתית שתמכו במהלך זה. בראשית שנות השבעים הם בנו קו מים מקביל לגדה המערבית של תעלת סואץ, ולאורכו נבנו מאגרי מים. קו מים זה, על מתקניו, שימש את הכוחות הצולחים את התעלה, כאשר לכל גזרה דיביזיונית הוקצה גדוד הנדסה מיוחד המתוכנן להניח כ־100 ק"מ קווי מים פריקים (נוסח קווי המים מאלומיניום המשמשים את החקלאים בשדות). גדודים אלה התחברו למאגרי המים שנבנו לאורך התעלה והניחו קווי צינורות מהירים לעבר הגדה המזרחית של התעלה. בנקודות הקצה הם בנו מאגרי מים מהירי הקמה, עשויים מאברזין מגומם (בנוסח בד 'שמשונית'). ממאגרים מאולתרים אלו חולקו המים לכוחות הצולחים. כך לא היה צורך להוסיף עומס על התנועה הצפופה בגשרים עם תנועת מכוניות מיכל כדי להרוות את צימאון הלוחמים.
אנו בענף 1[3] איתרנו ועקבנו אחר בניית התשתית למערכת המים בגדה המערבית של התעלה. כאשר התבררה התמונה, נכתבה סקירת מודיעין מיוחדת.[4] לפני פרסומה הוצגה הסקירה לפני עוזר ראש אמ"ן למחקר, תא"ל אריה שלו. בדיון שהתפתח לאחר הצגת הנתונים גובשה ההערכה, כי מערכת המים החדשה נועדה בעיקר לשמש את הצבא המצרי למקרה של חידוש הלחימה (התקופה שבה נכתבה הסקירה הייתה לאחר הפסקת האש ביולי 1970). המערכת נותנת מענה לאפשרות חידוש האש במתווה של מלחמת התשה[5] או בניסיון לצלוח את תעלת סואץ. סוכם כי בניית מערכת מסוג זה יקרה מדי עבור הצבא הערוך בשגרה בגזרה.
מן הראוי להדגיש שלאחר הפסקת האש ביולי 1970, צפו אמ"ן ומודיעין פיקוד דרום בכל פרסומיהם אפשרות ראלית שהצבא המצרי יחדש את הלחימה במתווה של מלחמת ההתשה. רק שנים לאחר מכן התברר כי הצבא המצרי לא חשב כלל על אופציה זו. ביטא זאת מי שהיה רמטכ"ל צבא מצרים סעד אל דין שאזאלי בספרו "חציית התעלה" .
לאחר הסכם ההפרדה הראשון בין ישראל למצרים (ינואר 1974), הותר למצרים להחזיק בסיני כוחות בהיקף של כחטיבה, שנפרסה ברצועה שרוחבה כעשרה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. המצרים החלו לבנות בקדחתנות שורה של מאגרי מים, בתי חולים שדה תת-קרקעיים ושרשרת של מאגרי דלק תת-קרקעיים.
כחכם לאחר מעשה יודע אני, כי צבא מצרים התכונן לכבוש רק רצועה של שמונה ק"מ ולזנוח את שאיפתו להגיע למעברי הגידי והמיתלה. מניתוח התשתית הצבאית שנבנתה בגדה המזרחית של התעלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, בולטת העובדה שהמצרים בנו מערכת של מאגרי דלק תת-קרקעיים. לעומת זאת במסגרת ההכנות לצליחת התעלה בגדה המערבית של התעלה נבנתה תשתית של מאגרי מים בלבד!
אילו היינו בוחנים עובדה זו לפני המלחמה, יתכן שהיה באפשרותנו לחזות את היקף המתקפה המצרית המיועדת לכיבוש גזרה צרה בלבד. יודע אני כי גם אילו הייתה נשקלת אפשרות זו, היה קם מאן שהוא וטוען כי עבודות בניית התשתית נעשות בהדרגה, ולכן כל שיש לעשות הוא להמתין לבניית מערכת הדלק...
אינני בטוח, שהיה עולה בידנו לשכנע את המערכת כי המצרים בונים תשתית למהלך מוגבל מאוד, אך בכל זאת מן הראוי היה שהנושא יידון בכובד ראש, לפחות בחוג הסגור של מדור מצרים. אני מבחין הבחנה ברורה בין מחשבות, דעות ורעיונות, הנדונים בחוגים מקצועיים סגורים לבין 'שיווק' הרעיונות בפני הקברניט. בעוד שבחוגים המקצועיים יש לדון ללא כל מגבלות בכל תופעה חריגה, הרי שעל 'היציאה החוצה' להיעשות במשורה, ואין לרוץ לרמטכ"ל עם כל בדל רעיון. הדבר דומה לכותלי בית המדרש: שם נדונות דעות שונות, אך ההלכה היא אחת. מקבל ההלכה הפסוקה ראוי שיהיה מודע לתהליך קבלת ההחלטות בבית המדרש, ויציף בשאלותיו גם את חילוקי הדעות שקדמו להחלטה שהוצגה בפניו.
הערות
[1]. דקל אלי, "מודיעין תלוש מהקרקע", אלי דקל ספרים, אלקנה 2010.
[2]. ראו פרק בספרי בנושא "ה'קרב' המודיעיני על צליחת תעלת סואץ".
[3]. ענף לחקר השטח והיעדים, היה בעבר הרחוק חלק מחטיבת המחקר באמ"ן.
[4]. כתב אותה ראש חוליית חזית במדור מצרים בענף 1, בפיקוח ובשיתוף ראש המדור ובהתייעצות עם מומחה מים.
[5]. במקרה כזה המערכת תצמצם את כמות מכוניות המיכל הנעות בכבישים ובכך תצטמצם היפגעותן.