Blog Layout
תקיפת מטרות אסטרטגיות במלחמת יום הכיפורים
אלי דקל-דליצקי
17.05.2017
מבוא
הצבא מורכב בחילות, וכל חיל מנהל שלוש "מלחמות": הדו-קרב נגד החיל המקביל של האויב, פעולה לטובת חילות אחרים והפעולה לטובת המערכה כולה. ברור מאליו שכל שלוש ה"מלחמות" משולבות ומשפיעות זו על זו. עם זאת, יש טעם לחלוקה, במיוחד אם מנתחים, מה ואיך "תרמו" למלחמה חילות היבשה האוויר והים.
מאמר זה מדבר על הלחימה נגד מטרות העורף, שהיא המרכיב המערכתי המובהק של המלחמה. במלחמת יום הכיפורים העורף המצרי לא הותקף, אך בסוריה חיל הים וחיל האוויר תקפו את מטרות העורף. סגן אלוף (בדימוס) אלי דקל, אשר פיקד בזמנו על ענף מחקר השטח והיעדים באמ"ן (ענף 1, בשמו ההיסטורי) שופך אור על הפן הנוסף של הלחימה הזאת – הכנת "בנק מטרות" לפני המלחמות ושימוש בו במהלכה.
יש קשר ברור בין מאמר זה לבין מאמרו של אל"ם יעקב אגסי, שהוצג בספר "ניצחון בסבירות נמוכה". שני מאמרים מציגים אספקטים שונים של אותה הלחימה. אל"מ יעקוב אגסי מתאר אותה ממבט של הטייס והטייסת וסא"ל אלי דקל – ממבט של קצין מטה, אשר היה מעורב בקביעת המטרות האסטרטגיות שיתקפו אותם טייסים. ללא מקצוענות וגבורה של הטייסים לא תהיה משמעות לבחירת המטרות, ומאידך גיסא בלעדי עבודה מדויקת של "לוחמי הקריה" יהיה לשווא מאמץ הטייסים.
הקדמה
מלחמת יום הכיפורים שרטה את נשמת העם היושב בציון, ופצעיה טרם הגלידו. עד עתה נכתבו על אודות מלחמה כאובה זו למעלה מ־500 ספרים וסביר להניח שהקולמוסים לא יִיבשו וספרים נוספים יצאו לאור בעתיד. לפני חודשים מספר יצא לאור הספר "ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים". הספר נערך בידי ד"ר מיכאל ברונשטיין ובכתיבתו השתתפו 18 כותבים, הן משורות האקדמיה, והן לוחמים ומפקדים בצה"ל. למען הגילוי הנאות – גם אני נמנה על הכותבים.
המחברים מנסים לבחון מחדש "אמיתות" שונות שהתקבעו בציבוריות הישראלית. בסדרת מאמרים שיפורסמו באתר זה, אדלה מהספר כמה פרשיות וסוגיות במלחמה במטרה לעורר את הדיון הציבורי, ולעודד את הציבור שלא יסתפק בדוגמיות ויקרא את הספר כולו. בגיליון 52 בביטאון "שריון" היוצא לאור על ידי עמותת יד לשריון, נכתבה ביקורת על הספר ובין היתר נכתב בה: …" זהו ספר "למיטיבי לכת" בהיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, ואלה מבין הקוראים שיש להם תמונה כוללת כלשהי על המלחמה יצאו נשכרים מספר זה". הספר ניתן לרכישה בחנויות הספרים וכן ניתן להשיגו אצל החתום מטה.
בספר "ניצחון בסבירות נמוכה" הוקדשו לנושא תפקודו המאכזב של חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים שני מאמרים. הראשון מאת אל"מ (בדימוס) יעקב אגסי, נותן מבט כללי על פעילות חיל האוויר, ומדגיש את העובדה העיקרית "חיל האוויר לא סיפק את הסחורה". השני מאת סא"ל (בדימוס) אלי דקל מנתח את הפן של תקיפת מטרות אסטרטגיות במלחמה. פן זה כמעט שלא נדון בקרב חוקרי מלחמת יום הכיפורים.
רקע היסטורי
עד למלחמת ההתשה העיסוק במטרות אסטרטגיות התמקד רק בענף השטח והיעדים בחטיבת המחקר באמ"ן (ענף 1). הענף הופקד על מחקר השטח ואפשריות התנועה בו ועל מחקר מטרות בנויות, ובהתאם לכך הוא עסק ביעדים נייחים, כגון מפקדות, מפעלי תעשייה צבאית ותחנות כוח. כמובן, נבחרו יעדים בעלי חשיבות אסטרטגית, ומטבע הדברים היה ניתן לתכנן את התקפתם מבעוד מועד. ראשי המדורים בענף אספו מידע על יעדים, שנראו להם חשובים, כל אחד בתחום עיסוקו. לא הייתה יד מכוונת או התעניינות כלשהי מצד ראשות מחלקת המחקר באמ"ן, או מחלקת מבצעים באג"ם, שמופקדת על בניית תכניות המלחמה של צה"ל. גם גורמי האש כגון חיל האוויר, חיל הים, או יחידות עלית, הפושטים בעורף, לא גילו התעניינות, למרות שביצוע המתקפה מן הסתם היה מוטל עליהם. עקב חוסר העניין הכללי בנושא גם ראש ענף 1 לא הקדיש מזמנו לחשיבה מעמיקה, לא נקבעו עדיפויות היעדים, ולא דאגו להשלמת פערי איסוף. בימים שלפני מלחמת ששת הימים לא היה קיים המושג רשימת מטרות, ואם התעורר צורך במידע על יעד מסוים, פנו לראש המדור, והוא שלף מזיכרונו את המידע על היעד.
למיטב זיכרוני, עד לסוף שנות החמישים, הדרך לציון מטרה לתקיפה על-ידי חיל האוויר הייתה באמצעות "לוּץ-תצ"א". התצ"אות הנפוצים בעת ההיא היו בגודל 9 על 18 אינטש. "לוּץ-תצ"א" הוא גיליון צלולואיד בגודל מתאים, שמשורטטת עליו רשת קואורדינטות. ציר אחד מסומן באותיות והאחר במספרים, כמו לוח שחמט. אם שמים את גיליון הצלולואיד על תצ"א, תאי השטח מקבלים שם, שקל לעבוד אתו. את העָזָר המציא ראש ענף היעדים במחלקת מחקר, הנס לודביג שטרים, המכונה לוּץ, ומכאן שמו. לוּץ-תצ"אות הופצו לטייסות ולמטכ"ל, אם הייתה בקשה לפגוע במטרה כלשהי, נמסר לטייסת העתק של צילום האוויר בו מופיע היעד ובאמצעות הלוץ-תצ"א איתרו במדויק את היעד על צילום האוויר.
בראשית שנות השישים הוחלפה השיטה בעזר חדש – "דף מטרה". הבסיס שוב היה תצ"א, כשעליו מסומנים בחצים ממוספרים המטרות לתקיפה. גורמי המודיעין שונים עסקו בהכנת דפי מטרה, כל אחד בתחום פעולתו: הפיקודים המרחביים סימנו את יעדי אויב שממולם, המטכ"ל – את מטרות האסטרטגיות ועוד. נוצרו דפי מטרה ליעדים, הפזורים בארצות ערב, החל מעמדות לתותחים, הבלתי-מאוישים כעת, דרך מוצבי פיקוד ושליטה, וכלה בעמדות טק"א ושדות-תעופה. דפי המטרה לאחר הכנתם שוכפלו והופצו לכל טייסות התקיפה בצה"ל. אם נסכם: לוּץ-תצ"אות היו פרימיטיביים יותר, אך אפשרו, תיאורטית, לכסות כל מטרה במרחב, בתנאי שבטייסת מצוי העתק מגיחת הצילום בו מופיע היעד[1]. שיטת דפי המטרה סיפקה לטייסות מטרות לתקיפה מידית אך כמות המטרות הייתה מאוד מוגבלת.
גם מחלקות המודיעין של חיל האוויר וחיל הים הכינו דפי מטרות בתחום מומחיותם. לגבי חיל האוויר נוצר מצב חדש: "אין דף מטרה – אין תקיפה". כיוון שלרוב המטרות במזרח התיכון לא היה דף מטרה מוכן, לא היה ניתן לתקוף אותן במלחמה. וזאת לדעת: הכנת דף מטרה בעת שגרה עשויה להימשך כמה ימים. בעת חירום ניתן לקצרה לכמה שעות – אבל כמות המטרות ה"מטופלות" יהיה זעום. זאת בגלל האילוצים הטכניים של מעבדת הצילום ומיעוט אנשי מודיעין המיומנים במלאכה זו.
נוסיף את הנתק המוחלט בין חיל האוויר כצרכן של דפי המטרה, לבין היצרנים של דפים אלה בפיקודים המרחביים ובענף היעדים באמ"ן – והתוצאה תהיה מובנת מאליה: ערב מלחמת ששת הימים כמות דפי המטרה, שהיו "על המדף", היה קרוב לאפס. אבל אני מסייג: אין לי מושג מה הכין חיל האוויר לצורך תקיפת שדות-התעופה במלחמת ששת הימים, כי את המטרות הללו הכין בעצמו ולעצמו. במתווה המיוחד של מלחמת ששת הימים תקיפת שדות-התעופה היה מהלך טקטי (לכל היותר – מערכתי), אבל הוא הכריע במלחמה. ההמשך היה קצר, ובמהלך המלחמה אפילו לא נשקלה האפשרות, שחיל האוויר יפגע גם בתשתית הצבאית של מדינות ערב על מנת להקשות על שיקום צבאותיהם בעתיד.
ראשית בנייתו של בנק מטרות איכות במלחמת ההתשה
מלחמת ההתשה פרצה זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים; צבאות ערב ובראשם צבא מצרים, תקפו שוב ושוב את כוחותינו, וצה"ל נדרש להשיב אש. בתחילה תגובות צה"ל היו מדודות, והתמקדו בניסיונות להשתקת מקורות האש של האויב. לצבאות ערב הייתה עדיפות מוחלטת בארטילריה, וחילופי האש על המטרות הצבאיות באזור התעלה היו חסרי תכלית. צה"ל החל לתקוף יעדים אסטרטגים על מנת ליצור לחץ כלכלי ומדיני. ממערב לתעלה היו מטרות חשובות בטווח הארטילריה, והיא הייתה הראשונה לתקוף. אש תותחי צה"ל פגעה ביעדים לאורך תעלת סואץ ובראשם בבתי-הזיקוק בעיר סואץ. המתקנים האסטרטגיים נהרסו, וכמיליון מצרים נטשו את אזור התעלה. האש המצרית לא פסקה, וצה"ל החל לחפש יעדים בעומק מצרים. בתחילה ביצעו פשיטות מוסקות, כגון הפשיטה לנג'ע חמאדי שבעמק הנילוס, אך עד מהרה הפעיל צה"ל את כל האמצעים שבידו. וזה כלל, כמובן, תקיפות של חיל האוויר ומבצעים משולבים עם יחידות של חיל הים.
הרעב הגובר של צה"ל למטרות, וההכרה, כי הפעם אין "זבנג וגמרנו", גרמו לכך שההתעסקות בנושא המטרות בכלל והיעדים האסטרטגיים בפרט נעשתה "מבוקשת". צמרת אמ"ן נדרשה לפתע להציג נתוני מודיעין על מאות יעדים ואג"ם נדרש לבחור מדי יום את המטרות שיתקפו; הדרג המדיני השקיע שעות רבות בלימוד החלופות השונות ובאישור התקיפות.
הנושא הטיל עומס כבד על צמרת אמ"ן/מחקר שנדרשה לפתע להקדיש זמן רב לדיונים על נושאים הרחוקים מלבה, אם לדוגמא עלה הרעיון לשבש את מערכת חשמל במצרים, היו דרכים שונות לביצוע השיבוש - מישהו היה צריך להקדיש זמן ללמוד את התחום הסבוך הזה. באמ"ן בשלה ההכרה כי סדרי עבודת המטה צריכים להשתנות.
הפתרון שנמצא היה לכאורה ארגוני: למנות קצין נוסף בדרגת סא"ל כסגָן לרמ"ח מחקר ולהגיע בכך לתקן של שני סְגָנים. תפקידו של סגן זה הוגדר כעוזר רמ"ח מחקר למבצעים, ומשימתו הייתה לבצע את עבודת המטה לבחירת היעדים השונים ולייצג את אמ"ן בדיונים על התכניות מול הגופים המבצעים את התקיפה: חיל אויר, חיל הים, יחידות מיוחדות וכו'. עצם הרעיון שקיימת פונקציה מיוחדת לנושא המטרות גרם לכך, שראשי מחלקת מחקר לדורותיהם (גם לאחר שנים רבות אחר מלחמת ההתשה) הפסיקו לגלות עניין בנושא המטרות.
זאת, לפחות, דעתי, שבמקרה זה, היא גם דעת הקצין שבמלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים היה הגורם המקצועי, שעסק ב"ייצור" בפועל של מטרות ובהכנת רשימת היעדים, המומלצים לתקיפה בזירה המצרית. מעולם לא זכיתי להשתתף בדיון בראשות רמ"ח מחקר בנושא מטרות. את עמדתה של ראשי מחלקת מחקר אפשר להגדיר כחוסר התעניינות, והיא הקרינה על כל ראשי הענפים של מחלקת מחקר. סגן רמ"ח מחקר קיִים דיונים על לקביעת רשימת היעדים המומלצים לתקיפה, אבל ראשי הענפים לא באו, ואף לא שלחו את עוזריהם הבכירים. בדרך כלל, נשלחו נציגים זוטרים, שלא יכלו לתרום תרומה ממשית לדיון. למשל, כשרוצים לפגוע בכלכלה המצרית – אז יש לבחור מטרה שפגיעה בה תשפיע על החלטות הדרג המדיני הבכיר. לכך נחוץ ידע ממשי ואינטואיציה, שנצברת עם הניסיון (בנוסף לכישורים המיוחדים). אני מטיל ספק אם סגן צעיר, בוגר תואר ראשון בכלכלה, שלא מזמן הגיע לענף הכלכלי, יכול לתרום תרומה של ממש לדיון כזה.
כאמור מונה קצין בכיר, שכל עיסוקו הוא מבצעים מיוחדים ומטרות אסטרטגיות. בתחילה זה היה סא"ל, ובראשית 1972 שונה התקן לאל"ם. עתה כשיש "אבא" לנושא, היו לכך תוצאות חיוביות. כוח-האדם הסדיר בענף היעדים שולש תוך פרק זמן קצר, ואנשי מילואים מהאקדמיה נקראו לתקופות מילואים ממושכות. השינוי תרם רבות. חלה מהפכה בתפיסה, ואט-אט חלחלה ההכרה, כי יש למסד ולרכז קובץ מטרות, שייתן מענה לצרכים שונים של צה"ל במתארי לחימה שונים. לדוגמה את הפושטים על היעד מעניין אם יש סביבו גדר תיל וכמה שומרים מופקדים עליו, אך כל זה בלתי רלוונטי לטייסים התוקפים ואותם מעניינים פרמטרים אחרים. היה צורך בעזר מודיעני חדש שירכז את מירב המידע על המטרה – "מכל הכיוונים". שמו הרשמי של העזר המודיעיני היה "דף מחקר יעד" או דמ"ח. הכינוי שלו בחיל האוויר היה "בנקומט". השם היה מוצלח ואומץ על ידי המערכת כולה.
הדרך מ"דף המטרה" ל"דף מחקר המטרה" התחילה מהרשימה המסודרת של המצאי של מטרות בזירות הלחימה השונות, שממנה "נשלפו" הצעות לתקיפה, ומכאן כנראה בא השם "בנק". אבל בהדרגה, בסדרה ארוכה של דיונים בראשות עוזר רמ"ח מחקר למבצעים, החלה רשימה זו להשתכלל, ונעשה ניסיון לפתח תורת לחימה לנושא היעדים ולתעדפם בהתאם למתארי לחימה שונים. כך, למשל, הגיעו לתובנה, כי בנין מטה כללי, שממנו מנוהל צבא בשגרה, הוא יעד בעדיפות עליונה לתרחיש, שבו יוזמת היציאה למלחמה תהיה בידינו, והאויב יופתע. לעומת זאת, אם האויב יפתח במלחמה או שהיא תתמשך, חשיבות יעד כזה פוחתת, שכן סביר להניח, כי צמרת הפיקוד של צבא האויב תעבור למוצב פיקוד ממוגן. בבניין המטכ"ל יִּווָתרו קצינים זוטרים, והפגיעה בהם לא תצדיק את המאמץ. על התוכן של כבר דיברנו.
הכנת "בנק מטרות" שייכת לתחום של עבודת מטה יסודית, ומטבעה נעשית בסבבים. דבר ראשון, אנו באמ"ן מצביעים על יעדים שונים בהתאם לחשיבותם. בשלב הזה מתעלמים בכוונה תחילה מיכולת צה"ל לפגוע ביעד. עתה אמורים להצטרף לעבודה אג"ם/מבצעים וגורמי האש. תפקידם לבדוק את היתכנות הפגיעה ואת רמת הסיכון ביחס ליעדים המומלצים. ההערכה יכולה להיות, למשל, שלא נוכל לגרום לנזק משמעותי ליעד המוצע, אם משום שאין בידינו אמל"ח מתאים, ואם משום שהיעד מוגן ברמה גבוהה מדי. אזי יתבקש אמ"ן להציע יעדים חלופיים[2]. ברור שהניסיון "חוסך סבבים", אך אינו מבטלם ואינו מחליפם. למיטב ידיעתי, עד אחרי מלחמת יום הכיפורים לא ביצע אג"ם/מבצעים את חלקו בעבודת מטה זו.
מטבע הדברים מרבית היעדים האסטרטגיים של ארצות ערב מצויים עמוק בשטחיהן, וגורם האש, שמסוגל לפגוע בהם, הוא חיל האוויר (היום גם טילים קרקע-קרקע). בחלק מהיעדים ה"טובים" ניתן לפגוע באמצעות חיל הים, בארטילריה ו/או בפשיטות של יחידות מיוחדות. חלוקת העבודה בין גורמי האש מוטלת לפתחו של אג"ם/מבצעים. מובן, שפשיטה תחייב מודיעין מורכב יותר, אבל אמ"ן התמודד בהצלחה עם אספקת מודיעין גם למבצעים משולבים. אולם, היה ברור לכול, כי בעת פקודה חיל האוויר יבצע את מרבית התקיפות. בפועל, לא נטל חיל האוויר כל חלק בדיונים הרבים, שהתקיימו באמ"ן לגיבוש בנק המטרות[3]. גם לאחר שרשימת המטרות גובשה והופצה בצה"ל, לא טרח חיל האוויר (לפני מלחמת יום הכיפורים) לבקש הסבר על המטרות, ולא דאג שגורמי אמ"ן/חמ"ן יכינו דפי מטרה לתקיפתם[4]. להרבה ממטרות איכות לא היה דף מטרה עדכני, ולחלק מהיעדים, ביניהם חשובים, כלל לא היה דף מטרה. היו לכך כמה סיבות וחוסר העניין, שגילה חיל האוויר בנושא, היה ביניהן[5].
מלחמת ההתשה המריצה את פיתוח "בנק המטרות" וגיבוש שיטות העבודה של הגורמים העוסקים במלאכה. נדרש טיפול מושכל במטרות לתקיפה וחלוקת עדיפויות (תעדוף) בהתאם למתארי לחימה שונים. אולם, למצב של "מלחמה ברקע" היו גם מגרעות ברורות. לחץ הזמן, שבו הייתה נתונה כל המערכת, גרם לכך, שכמעט ולא היה תיאום בין חוקרי המטרות לבין גורמי האש. יתירה מכך, גם תיאום בין היצרנים השונים של המטרות כמעט שלא היה. חלק ניכר מהתקיפות במלחמת באו מיוזמת הפיקודים המרחביים, בלי הידברות ביניהם לביו המטכ"ל. גם במטכ"ל פנימה כמעט שלא הייתה הידברות בין יצרני מטרות. למשל, מדור מסוים בענף היעדים חקר את מערכת החשמל ומצא את נקודות התורפה המיטביות; מדור אחר בענף היה מוטרד בבעיה דומה, אך תובנות המדור הראשון לא הגיעו אליו.
כאמור אנו באמ"ן פיתחנו במהלך מלחמת ההתשה את "דף מחקר יעד"[6], והוא התברר כעזר מאוד מועיל. לפני מלחמת יום הכיפורים הצעתי למודיעין חיל האוויר להפיץ מוצר זה בטייסות על מנת שבעת שגרה הטייסים ילמדו ויחפשו דרכים להשמדתם של יעדים שונים. נעניתי בתשובה בנוסח "לא תודה אין צורך"[7].
אפשר לומר שמלחמת ההתשה הייתה "מלחמתו של חיל האוויר נגד מטרות העורף", ודאי בשלב הכרעתה. בשתי שיטות פעולה שונות, הכריע חיל האוויר בשתי מלחמות ברצף, והיו לכך הרבה השלכות. אם נתייחס לפרמטרים האובייקטיביים, אפשר להטיל ספק בדיוק הפגיעות. לא קיבלנו דיווח, וכנראה לא נעשו טיסות צילום מיוחדות לחקור את תוצאות התקיפות[8]. אחרי מלחמת יוה"כ בדקתי אישית את היעדים, שהותקפו בתקופת ההתשה, ומצאתי שהנזק בהם היה מועט[9]. ידוע, שהיו החטאות גדולות (אפילו גדולות מאוד!)[10] ולפעמים נפגעו מטרות אזרחיות רגישות; ולכך הייתה השפעה מדינית שלילית מאוד. עם כל זה, אין ספק, נוצר לחץ עצום על מצרים, שהביא לשינויים דראסטיים במצב הכללי במצרים.
ראשית דבר, צבא מצרים נכנס לכוננות ספיגה. לכל אמצעי הלחימה, בכל רחבי מצרים, נחפרו דיפונים להגנתם. נעשה מאמץ עליון לחפירת שוחות אישיות ובונקרים להגנת החיילים בעוצבות השדה. פוזרו קורסים וחלקם אף הועבר לארצות אחרות. ולבסוף אגפי המטה הכללי המצרי שפעלו מתוך מבנה מרכזי בן 10קומות פוזרו ברחבי קהיר.
שנית, המצרים הזמינו את הרוסים לשפר את ההגנה האווירית של ארצם. הרוסים נענו ברצון, ושלחו למצרים מערכות נ"מ, טילים, מטוסים, צוותי הדרכה וצוותי קרב. כל זה בא בהפתעה ובניגוד לדעת גורמי ההערכה בישראל ובארה"ב. אחרי תקופה מסוימת, שבה הקשו המטוסים הרוסיים על מטוסינו, ערך חיל האוויר לטייסים הרוסיים "מלכודת אווירית" מסובכת, מושכלת ומוצלחת. ארבעה ממטוסיהם הופלו במחיר פגיעה במטוס ישראלי אחד. זה היה ניצחון ברור, אבל בו בזמן טילים קרקע-אוויר החלו להפיל את הפאנטומים של חיל האוויר, ולכך לא הייתה בינתיים תשובה. על הרקע הזה נכנסה ארה"ב למשחק, ונקבעה הפסקת-אש, שהמצרים הפרו מיד בהזזת טילים אל קרבת התעלה. ארה"ב, בהיותה "מתווך" ההסכם, לא התנגדה, וישראל לא חידשה את הלחימה. יש לציין שגם לפני-כן השפיעו גורמים מדיניים על הלחימה – בין היתר, הפסיקו לתקוף באזור קהיר.[11]
הכניסה למלחמת יום הכיפורים
צבאית, מלחמת ההתשה הייתה מאוד מיוחדת. צה"ל הפעיל בה את יתרונותיו, ומנע מהצבא המצרי להביא לידי ביטוי את יתרונותיו (והיו כאלה!), למעט כוח הסיבולת של הדרג המדיני. במצרים הבינו זאת היטב, שאפו להפוך את היוצרות ולכפות על ישראל מלחמה שונה בתכלית. לא כן בצה"ל, שם שאפו לחזור על "דפוסי ההצלחה" המוכרים. עקרונית, זו הייתה טעות קשה, אך בהקשר לנושאנו יש להדגיש, כי גם במלחמה מסוג "חדש" היה מקום לתקוף יעדי עורף.
את פסק הזמן שבין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים צריכים היו לנצל להעמקת הידע ולשכלול שיטות חקר המטרות ותו"ל השמדתן. זה לא בוצע, וכמו תמיד היו לכך סיבות שונות. במרכזן התחלופה הגבוהה של קצונה, שנדדה מתפקיד לתפקיד מבלי להנחיל לדור החדש את הידע שנצבר, שרובו ככולו היה "תורה בעל פה". בבחינת בכי על חלב שנשפך, אני מצר על כך שבתקופת הרגיעה בין המלחמות לא נוצר ערוץ מידע לחיל האוויר. כי זאת לדעת: במלחמת ההתשה (וגם במלחמות שלאחריה – עד מלחמת של"ג ועד בכלל) נמנע חיל האוויר מלדווח בצורה מסודרת ל"יצרני המטרות" מה הוא תקף, באיזה חימוש, באיזו שיטת תקיפה, ומה דיווחו הטייסים שביצעו את התקיפה, באשר לתוצאותיה. גם הבקשות לקבל את סרטי הירי נדחו בדרך כלל. עקב הערפל התמידי של מה נתקף ומה מידת הצלחת התקיפה, התקשה אמ"ן לבחור יעדים, וחוסר הידיעה מנע ממנו להציע תקיפה חוזרת של יעדים.
מתעורר החשד, כי חיל האוויר התכוון לנהל "מלחמה עצמאית" ואולי אף להכריע בה את האויב, כפי שקרה במלחמת ששת הימים. חלק ממטרותיו באו מהגורמים ה"ירוקים", החיצוניים לחיל האוויר – וחלק מהחיל עצמו. חיל האוויר בבירור לא גילה עניין במטרות "הירוקים", ומעולם לא טרח לעדכן את גורמי אמ"ן במטרות "שלו" ובהן שדות תעופה, מוצבי מכ"ם וטילים. במלחמה האמתית" בשונה למלחמת ההתשה, הצורך בגישה מערכתית היה אולטימטיבי. הבחירה בין תקיפת שדות תעופה לבין מערכת הקשר של האויב – בתור דוגמה – הייתה באחריות אג"ם ולא של חיל האוויר. במידת הצורך אג"ם היה חייב לכפות את דעתו על חיל האוויר. בפועל, ה"תיאום" לא עבד להוציא היענות ל"קריאות חירום", שלא תמיד היו שקולות ומבוססות טקטית ומערכתית.
עם כל הלחץ והקצב הגבוה של מלחמת ההתשה, צה"ל היה בה הצד היוזם. הוא קבע את מועד התקיפות ואת מקומן. הסדר ה"אידיאלי" הזה לא היה יכול להתקיים במלחמה הקשה, שיזם האויב. חיל האוויר (המטכ"ל אחריו) קיוו שלא יהיה כמצב הזה, ולכך כוונה ה"תכנית" למכה מקדימה על מערכות הטילים נ"מ. אמנם, חיל האוויר היה מודע לאפשרות הקשה שיצטרך לפעול לטובת כוחות הקרקע מבלי שהמערכים נ"מ יחוסלו לפני כן (שיטת הפעולה נקראה "שריטה"). אכן, כך פעל חיל האוויר בדרום רמת הגולן ב-7 באוקטובר בבוקר, ואיבד שם חמישה ממטוסיו. אבל מעבר למוכנות ל"שריטה", לא למד חיל האוויר את תסריטי המלחמה ואת השלכותיהם. הביטוי הקשה לכך בא במערכה האווירית נגד הגשרים.
מובן מאליו, שהמלחמה הגדולה, שיזמו המצרים, התבססה על העברת כוחות למזרח לתעלה, ולשם כך יוקמו גשרים. לכן, מן הראוי היה שתקיפתם תידון לפני המלחמה. אכן, מחלקת המחקר באמ"ן הקדישה זמן רב לצליחה המצרית, התקיימו דיונים ואף יצאו סקירות המפרטות את הכשרות הקרקע לצליחה ואת אמצעי הגישור לכשעצמם. ענף הקרקע והענף הטכני היו מעורבים, כנדרש. אבל יש לציין את הדרך המאוד "מיוחדת" להפצת המידע: חלקים נרחבים מהסיכומים פורסמו בביטאון "מערכות"[12] על מנת שמפקדי צה"ל, הנוגעים לנושא יוכלו ללומדו, גם כשלא נכללו ברשימת התפוצה הרגילה.
לדעתי, חסר תרגום הידע שהצטבר לתכנית מבצעית, שתיקח בחשבון את האפשריות לפגוע במערכת הצליחה ולשבשה. עוד בשנת 1968, גילה ענף הקרקע, כי המצרים פועלים במרץ ובשיטתיות לבנות תשתית, שתאפשר צליחה. מאז עקב הענף אחרי התפתחויות ופרסמן בלקטים ובסקירות. לא ניתן לגבש תכנית פעולה נגד הצליחה מבלי לשתף את ענף השטח. הייתי קצין זוטר, ולא זומנתי לדיונים ברמת צמרת אמ"ן או אג"ם/מבצעים, אבל הייתי שותף פעיל בדיונים, שקיִים עוזר רמ"ח מחקר למבצעים על בנק המטרות, והוצאתי אותו לאור. אני יכול להעיד, כי נושא הגישור מעולם לא עלה על שולחן הדיונים וכמובן הנושא לא הוזכר כלל במסמכים. יכולות להיות לכך, לפחות, שתי סיבות:
א. בנק המטרות כלל אך ורק מטרות נייחות ואילו הגישור הנו מטרה ניידת. גם מטרה ניידת אחרת, כגון גדודי קשר מטכ"ליים או יחידות האזנה מטכ"ליות, לא נכלל בקבצי בנק המטרות.
ב. אני משער, כי המחשבה הייתה, שמטרות כאלו יטופלו על ידי פיקוד הדרום עם גורמי האש הכפופים לו, כגון ארטילריה, ואנו, במטכ"ל, נעסוק במטרות האסטרטגיות שמחוץ לזירת הפעולה של הפיקוד.
זאת להבין: לגבי הגשרים יש "חלון זמן" מאוד מוגדר וצר לפגיעה בהם: בין 18 ל-24 השעות הראשונות למלחמה. תוך פרק הזמן הזה יעברו למזרח התעלה כוחות היבשה העיקריים, דיוויזיות החי"ר והשריון; לאחר מכן ישמשו הגשרים למעבר אספקה והפגיעה בהם לא תהיה קריטית. התובנה הייתה צריכה להיות "ציר", שסביבו נבנית מערכת הבלימה, אך הדבר לא הובן. הצורך לשבש את הצליחה על ידי פגיעה בגשרים "התגלה" רק ב-7 באוקטובר. הארטילריה, שעמדה לרשות הפיקוד, הייתה בכמות מזערית, והמלאכה נפלה על כתפי חיל האוויר, ששוב נקרא להושיע, כעין "מטה קסמים".
גשרים, או בהרחבה המתבקשת: אמצעי הגישור, הם מטרות מאוד מיוחדות למטוסים. נתחיל מכך שאלו מטרות "חצי נייחות", שאינן "מתרוצצות" כמו טנקים, אך אי-אפשר לקבוע את מקומם המדויק מבעוד מועד. שנית, נדרשת פגיעה מאוד מדויקת וסביר להניח שהמטרה תהיה מוגנת היטב באש נ"מ מכל הסוגים. חיל האוויר תקף את הגשרים ב-209 גיחות, בעיקר בשיטת "קלע", היותר בטוחה ופחות מדויקת; עשרה ממטוסינו הופלו ושישה נפגעו[13]. מה היו התוצאות? גנרל שאזלי, הרמטכ"ל המצרי, כתב בספרו: "מתקפות האוויר הרסו מספר עצום של חלקי הגשרים", ועם זאת מהלך הצליחה לא שובש משמעותית, ודי ברור מדוע. דבר ראשון, היו למצרים גדודי גישור "רזרביים"; דבר שני, המערכה נגד הגשרים החלה משעות אחר הצהרים ב-7 באוקטובר (המשיכה דרך הלילה למחרת), כשמרבית הכוח המצרי המתוכנן לצליחה כבר חצה את התעלה, כולל כ-800 טנקים מהאלף שתוכננו לצלוח (200 טנקים "נותרים" לא חצו את התעלה עקב בעיות בוץ בגזרת דיוויזיית החי"ר 19, שחצתה בדרום התעלה). דבר שלישי, המצרים התכוננו היטב לצליחה ודאגו לגישור, שהיה, כאמור, המשאב הקריטי במערכה.
כדי לצמצם את אפשרות הפגיעה בגשרים, הפעילו אותם המצרים בדרך כלל בשעות הלילה, וביום הם פורקו והוצמדו לגדת התעלה, כדי להקשות על זיהוים. בשעות היום התעבורה בוצעה (בצמצום מסוים) על גבי המעבורות הרבות, שהיו ניידות ולכן פחות פגיעות. אומנם, גם ביום נשארו הגשרים פרוסים על פני המים, אך בדרך כלל אלה היו גשרי-דמה[14]. הגשרים האמתיים הורכבו מיחידות ו"פגיעה בגשר" הייתה למעשה פגיעה ביחידה אחת בלבד. תוך כמה שעות ניתן היה להחליף את היחידה הפגומה, ובמקרה הקיצוני היה ניתן "לוותר" על הגשר ולהפעיל את יחידותיו התקינות כמעברות עצמאיות[15].
צה"ל בכלל, וחיל האוויר בפרט, "הופתעו". בימים הראשונים והקריטיים למלחמה יחידת הפענוח של אמ"ן לא ידעה להבדיל בין סוגי הגשרים, וחיל האוויר תקף גם גשרי-דמה וגשרים "קלים", שלא נועדו להעברת טנקים[16] כמו כן, לא הובן, פוטנציאל הדוברות במערכת הצליחה. התייחסו רק לגשרים, אבל קיבולת הדוברות הייתה "שקולה" ובשלבים מסוימים נשאו הדוברות בנטל העיקרי. המערך הדוברות המסועף לא הותקף[17].
הטלטלה שאחזה בצה"ל בעת מלחמת יום הכיפורים גרמה לכך שכל תורת תקיפת מטרות התורפה, שפותחה במלחמת ההתשה ושוכללה ועודכנה בשלוש שנות הרגיעה אחריה, נשכחה מלב העוסקים במלאכה. צה"ל חזר למעשה לנקודת הפתיחה של ראשית מלחמת ההתשה: אין תורת לחימה, לא ידוע כיצד מכים באויב ביעילות, ובחירת המטרות לתקיפה נעשית בצורה חובבנית מבלי לנצל את הידע המצוי במערכת.
פגיעה במטרות עורף במלחמת יום הכיפורים
כשנפתרו המשברים הטקטיים המידיים, והתברר שלא נוכל "להעיף" את האויב לעמדת הפתיחה, חזר הרעיון לפגוע במטרות האסטרטגיות בעומק שטחו. אתייחס בנפרד לזירה המצרית וזירה הסורית – משום שתקיפות העורף היו שונות מאוד וגם משום שהמידע שלי עליהן שונה בתכלית. הזירה "שלי" הייתה הזירה המצרית, כך שכל מה שאגיד לגבי הזירה הסורית, הוא מידע שרכשתי לאחר המלחמה ובעיקר מידע מפרוטוקולים של דיוני הממשלה ושל דיוני המטה הכללי, כפי שפורסמו בשנים האחרונות. המידע החלקי, שאני נשען עליו, עוסק בעיקר במטרות שראש אמ"ן הציע לתקיפה, ואכן הותקפו על ידי חיל האוויר לאחר אישור הממשלה. בניתוח תוצאות התקיפות אני מסתמך, בעיקר, על ספרו של שמעון גולן[18] ועל שיחותַי עם חברַי לשירות, ששימשו כחוקרים במדור הסורי בענף היעדים באמ"ן. אין בידי כל מידע על האופן שבו נבחרו המטרות באמ"ן, ובאלה פרטים הוזן חיל האוויר לקראת ביצוע המשימה. הקדמה זו נועדה לצמצם, אולי, את האחריות של חיל האוויר לכך שלרוב תוצאות התקיפות היו דלות והנזק למטרות היה, למיטב ידיעתי, שולי. להלן כמה דוגמאות.
- בראש רשימת המטרות האסטרטגיות בסוריה עמד בניין המטכ"ל, אשר נמצא בלב דמשק הבירה. היעד הותקף בשתי רביעיות מטוסים, הפצצות החטיאו את בניין המטכ"ל ופגעו במרכז תרבות רוסי ובמתקנים של הצלב האדום. הנרי קיסינג'ר השמיע קול צעקה רמה ביותר באזני ראש ממשלתנו, וכתוצאה מכך חדלה ישראל להפציץ מטרות אסטרטגיות בדמשק, והסתפקה בהמשך המלחמה במטרות מחוץ לבירה. אני משער, כי מי שהציע את בניין המטכ"ל כיעד למתקפה, לא ידע שצמרת צבא סוריה לא נמצאת בזמן מלחמה בבניין על-קרקעי המוכר לכול. אם הנחה זו נכונה, הרי מטרת התקיפה אינה ברורה כלל[19].
- בד-בבד עם המטכ"ל בדמשק הותקף בניין מפקדת חיל האוויר הסורי. הנזק היה מועט, אם בכלל.
- הותקפה תחנת הכוח אל-חאמי שממערב לדמשק ודווח, כי היא נפגעה קשה. השאלה מה בדיוק נפגע בה? בתחנת הכוח היו שני אגפים: אגף "עתיק", ובו כמה יחידות ייצור בהספק נמוך, ואגף יותר חדש, ובו יחידות בעלות הספק גבוה יותר. ייתכן שהאגף הישן כבר אז היה מושבת, עקב הגיל הגבוה של הטורבינות. רצה המזל, או חוסר התכנון המדוקדק, ואת הפגיעה העיקרית ספג דווקא האגף הישן. אולם, גם אילו כל תחנת הכוח באל-חאמי הייתה מושמדת, הנזק למערכת החשמל של סוריה היה מועט, שכן בסוריה בעת ההיא היו תחנות גדולות, שהיה בכוחן לספק את מרבית צריכת החשמל. חיל האוויר תוכנן לתקוף גם את תחנת הכוח הגדולה והמודרנית בעיר חומס. למיטב ידיעתי, תקיפה זו לא יצאה לפועל.
- לאחר התקיפה בדמשק, הותקף בית הזיקוק בחומס. נפגעו כמה מכלי דלק שהעלו עשן רב, אך הפגיעה בהם לא שיבשה את תהליך הזיקוק, למיטב ידיעתי. גם אם אני טועה ובית הזיקוק הפסיק כליל את פעולתו, הנזק היה לטווח ארוך, מעבר לטווח המלחמה, שכן במאגרי הדלק שברחבי סוריה היה מלאי מספיק לצרכים השוטפים. לסוריה מעולם לא הייתה בעיה לרכוש תזקיקים מארצות תבל.
עתה אעבור לזירה המצרית, וכאן אסתמך על מידע, שקיבלתי מתוקף תפקידי ובזמן אמת. במלחמת יום הכיפורים שימשתי בתפקיד ראש חוליית עומק במדור מצרים בענף 1 (השטח והיעדים) שבאמ"ן. הייתי אחראי להכנת בנק המטרות האסטרטגיות במצרים והאחראי להכנת עזרי המודיעין לתקיפת היעדים האלה. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא תקף צה"ל את העורף המצרי, למעט מטרות שב"בעלות" חיל האוויר: שדות תעופה, ואולי גם מוצבי מכ"ם וסוללות טק"א. שדות התעופה הותקפו שוב ושוב על ידי עשרות מטוסים. המתקפות שיתקו אותם לכמה שעות, עד לתיקון המסלולים. המטוסים היו מוגנים בדירים מבוצרים ולא נפגעו. גם המפקדות של המטכ"ל ושל ארמיה 2 לא הותקפו, כשמיקומן לא היה ידוע למודיעין. לעומת זאת, המפקדה של ארמיה 3 הייתה ידועה, ואמ"ן המליץ להפציצה. לא קיבלנו שום דיווח על ביצוע, אבל המפקדה נפגעה (שמא באש ארטילריה), ומפקדיה ברחו, חלקם נפלו בשבי. במנוסתם השאירו מאחור מסמכי שלל חשובים.
במהלך כל המלחמה לא השתתפתי בכל דיון על מטרות אסטרטגיות וגם לא התבקשתי להכין עזרים למפקדַי, כדי שיציגו את הנושא. זאת למעט הכנת רשימת יעדים אסטרטגים, שמפקדי הציג בפני שר הביטחון, ועליה ארחיב בהמשך. במילים אחרות, איש במחלקת מחקר לא גילה עניין בנושא. כמובן, חוסר העניין כלל גם את חיל האוויר שממנו לא שמעתי מלה כל ימי המלחמה. לפעמים הגעתי ביוזמתי למוצב הפיקוד של חיל האוויר על מנת "לדחוף" תקיפת מטרות שונות בגזרת ארמיות השדה. מקרים אלה היו מעטים.
לפי שמעון גולן, אכן נידונו כמה "אופציות" ברמה הגבוהה ביותר. הנושא עלה בראשונה בשעה 20:50 ב-8 באוקטובר, כאשר הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר דנו על פעולות החיל למחרת. במסגרת הדיון שאל רב אלוף (מיל') ידין את מפקד חיל האוויר לדעתו באשר לתקיפת יעדים אסטרטגיים במצרים, וזאת בעקבות המלצתו של רע"ן מצרים באמ"ן שבדיון קודם המליץ על כך. מפקד חיל האוויר ענה, שזו אכן הצעתו הבאה "לתקוף מטרות בעומק מצרים כגון המטכ"לים בקהיר ודמשק"[20]. הרמטכ"ל סיכם את הדיון, והגדיר באילו תנאים יש לפגוע במטרות אסטרטגיות, והורה לאמ"ן לחפש מטרות כאלו, ולהביאן לאישורו בשובו מישיבת הממשלה. בספרו של גולן ובמקורות אחרים לא מצאתי שום אזכור לכך, שאמ"ן הציג בפני הרמטכ"ל, למחרת, או באיזה מועד אחר, את מטרות התורפה במצרים. בכל מקרה, לא ידוע לי על הכנת רשימת כזו בענף השטח והיעדים, שבו שירתי.
בהערכת מצב בחדר הרמטכ"ל ב-9 באוקטובר העלה הרמטכ"ל שוב את הרעיון להפציץ מטרות בקהיר, כגון המטה הכללי, מערכות חשמל ומים[21]. ראש אמ"ן צידד בכך, אולם העיר שיש לבדוק, אם המבצע לא יגרע מהמאמץ המרכזי של חיל האוויר, שהופנה לחזית הסורית. אלוף רחבעם זאבי אמר, שהדבר לא יפריע למאמץ חיל האוויר, שכן להפצצת המטרות בדמשק הוא נזקק למטוסים מעטים. הרמטכ"ל סיכם את הדיון בכך שיבקש משר הביטחון לתקוף מטרות אסטרטגיות במצרים ובסוריה וביקש שאל"ם לברן (עוזר רמ"ח מחקר למבצעים באמ"ן) יציג בנוכחות השר את המטרות.
בשעה 16:55 ב-14 באוקטובר קיים שר הביטחון דיון, שבמסגרתו העלה את האפשרות להפציץ מטרות כלכליות במצרים. אבל הצליחה כבר עמדה על הפרק ובהמשך הדיון חיווה הרמטכ"ל את דעתו, שיש להתמקד בה. לתקיפת מטרות כלכליות הייתה, בעיניו, חשיבות משנית. שר הביטחון היה באותה הדעה – הפצצת מטרות כלכליות במצרים מתוכננת עקרונית, אך יש להוציאה לפועל לאחר שכוחות צה"ל יהיו מעבר לתעלת סואץ: "או-אז נתחיל להכביד ידינו בכל חור שאפשר במצרים". בעקבות הדיון התבקשתי, בראשונה (ובאחרונה!), על ידי מפקדי, סא"ל צביקה שילר, ראש ענף 1, להציג בפניו מטרות תורפה במצרים בדגש על מרחב קהיר.
ביצעתי את משימתי והכנתי מפה עם יעדים מומלצים, שגובשו במהלך השנים בסדרות דיונים בראשותו של עוזר רמ"ח מחקר למבצעים. להמלצותיי נלוו דפי מחקר היעד, המפרטים את מרכיבי היעדים השונים וכמובן, רשימת דפי המטרה לתקיפתם. מפקדי בחר כמה יעדים מאלה שהצעתי והנחה אותי להיות מוכן להציגם בפני השר. הבעתי את התנגדותי לרשימה שנבחרה, משום שלא עלתה בקנה אחד עם התו"ל שהייתי בין השותפים לגיבושו. מפקדי לא קיבל את טיעונַי; קיבלתי את הדין, והכנתי את הרשימה לפי בקשתו. למחרת היום התקשר שר הביטחון לרמטכ"ל וביקשו לשלוח קצין, שיציג לו מטרות כלכליות להפצצה במצרים. מפקדי הלך לפגישה, וליוויתי אותו. הוא נכנס ללשכת השר, ונותרתי במסדרון כגיבוי למקרה שהשר ישאל שאלות "טכניות מדי". לאחר זמן-מה יצא מפקדי מלשכת השר, עדכן אותי בסיכום השר, והנחה אותי להעביר את רשימת המטרות שנבחרו לחיל האוויר. בין המטרות, שבחר השר, היו מטרות מאוד מסובכות כגון מפעל 333 לייצור טילים במזרח קהיר ובית הזיקוק במוסטרוד שבצפון קהיר[22]. שני היעדים משתרעים על שטח נרחב מאוד, וכדי לפגוע בהם יש ללמוד אותם ביסודיות ולקבוע תת יעדים מסוימים. הצעתי, כמובן, את עזרתי לחיל האוויר, והם ענו, שבבוא השעה יקראו לי – אך שעה זו מעולם לא הגיעה.
היה היגיון ברור לרכז את המאמץ בסיוע לצליחה על חשבון המתקפות בעורף, אך בינתיים נכנס למשחק גורם נוסף. ב-17 לאוקטובר נשא סאדאת נאום והזהיר, שאם ישראל תפגע בעומק מצרים, הוא יפגע בעומק ישראל בטילי קרקע-קרקע "זעפר" שברשותו: עומק תחת עומק. באמ"ן, הבינו מיד, שאיום בטילים "זעפר" ריק מתוכן, שכן מצרים מעולם לא הצליחה לפתח את הטיל. באותה הנשימה חשבו שבעצם התכוון סאדאת לטילים "סקאד", שסיפקה לו בריה"מ כמה חודשים לפני כן. בקצה הטווח שלו יכול היה "סקאד" להגיע לבאר שבע ואפילו לדרום תל אביב. בעקבות הנאום, הנחה שר הביטחון את צה"ל שלא לפעול ב-18 באוקטובר נגד מטרות כלכליות[23]. בכך נסתם הגולל על נושא תקיפת מטרות אסטרטגיות במצרים. למיטב ידיעתי, לא התקיים באמ"ן כל דיון בשאלת "סקאד": כמה טילים יש במצרים? האם הם כבר במצב מבצעי? מה הנזק שעלול להיגרם לנו מהם? היכן הם מצויים והאם ניתן לפגוע בהם, כדי להסיר את האיום של סאדאת מעל לראשינו? כיום אני סבור, שבידי מצרים בעת ההיא הייתה רק כמות זעומה של טילים "סקאד". למעשה, סאדאת איים עלינו באקדח ריק – וגם הצליח[24].
וזה הסיכום: מראשית המלחמה ועד 17 באוקטובר הנחו הרמטכ"ל ושר הביטחון את צה"ל להתכונן לפגוע במטרות אסטרטגיות במצרים, אך אמ"ן לא מצא פנאי לדון ולגבש רשימת מטרות, שתענה על צורכי המלחמה. מ-17 באוקטובר חל "איסור מדיני" לתקיפות העומק. מראשית המלחמה ועד לסופה לא קיבלנו מחיל האוויר שום פנייה לספק מודיעין על המטרות שתוכננו להיתקף. הקשר היחיד והמועט שלנו עם חיל האוויר היה בכך, שמסרנו להם כמה דפי מטרה, והם הבטיחו להכניסם לרשימת המטרות לתקיפה. רוב בקשותינו בתחום הזה לא נענו.
התוצאה הפרדוכסלית
באמור, מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים לא הותקפו כלל. תקיפות בעומק סוריה נעשו כלאחר יד, ללא הכנה מתאימה ומבלי למצות את המידע, שהיה קיים במערכת. משום-מה חיל האוויר נטל חירות לעצמו לקבוע מה יתקוף, מתי, ובאיזו עוצמה, מבלי לנמק בפני הפיקוד העליון את שיקוליו. בכל פעם שנושא הפעלת חיל האוויר במלחמה עלה על הפרק, מפקדת חיל האוויר טיפלה תמיד ב"מטרות החיל". חיל המודיעין אמנם הקצה לנושא קצין בכיר, אך בזאת צמרת אגף המודיעין הסירה מעליה את האחריות לנושא, ולא גילתה עניין בו. סביר להניח, שמקבלי ההחלטות החל מאג"ם/מבצעים, באמ"ן ומעלה, לא ממש ידעו מה עושים עם המידע על המטרות האסטרטגיות. הם קיבלו את ההחלטות על סמך "התרשמות כללית" מתוך האמונה, שמציגים להם "מטרות חשובות" וש"תקיפה" משמע "פגיעה", וה"פגיעה" משמע "השמדה". בסופו של דבר, כמות המטרות שהותקפו היה זעומה, ולארצות ערב לא נגרם נזק מכאיב כתוצאה מהתקיפות. בנק המטרות, שנצבר לקראת המלחמה, נוצל מאוד חלקית, וזה די צפוי במלחמה; בנק המטרות היה רחוק מלהיות "שלם", וזה מצער, אף טבעי. תוך כדי מלחמה עצמה "נולדו" לפעמים צרכים, שלא נצפו מראש, והם דרשו יוזמה, תיאום ושיתוף המאמץ. כך, לוּ חשף אמ"ן את מושב הפיקוד של המטכ"ל המצרי ואת מפקדת ארמיה 2, ולוּ פגע בהם חיל האוויר בסמוך לצליחת התעלה – תוצאות המלחמה היו יכולות להיות שונות מאוד ולטובתנו. אבל זה, כמובן, לא קרה, והמדובר ב"חלב שנשפך".
במלחמות קורים לא מעט "פרדוקסים", ואולי גם בנושא שלנו "מסתתר" פרדוכס גורלי. התקיפות הלא-כול-כך-מוצלחות בסוריה בוצעו ב-9 באוקטובר. הייתה תקווה שהן "ימוטטו" את המטכ"ל הסורי, וזה לא קרה. ב-11 באוקטובר פרץ צה"ל לתוך סוריה, וחיל האוויר הושקע בסיוע (המוצלח) למאמץ. במקביל, הפגיז חיל הים והצית את מכלי הדלק בלטקיה. אנו מניחים שהסורים "נלחצו", ומתוך כך לחצו על סאדאת. למצרים היה סיפור שונה. בתחילת המלחמה תקף חיל האוויר את הצבא המצרי, והמצרים ידעו שהסבו לחיל האוויר שלנו אבדות משמעותיות. אם נוסיף לכך את "אפס המתקפות" על עומק מצרים – ייתכן שסאדאת הגיע למסקנה, ש"תש כוחו" של חיל האוויר הישראלי. אם מהצירוף הזה נולדה המתקפה ב-14 באוקטובר – אפשר לומר שגם ל"אפס התקפות" היה אפקט חיובי.
המלחמה הותירה הרבה שאלות פתוחות, לדוגמה: מדוע חשפו הסורים את האובייקטים הרגישים בעורפם? קשה להניח שסמכו על חיל האוויר שלהם[25], אבל אולי היו מוכנים לספוג את הנזקים? ייתכן שלעולם לא נקבל תשובות. צריך להיות בהכרה של גישה מערכתית וחשיבותם של "לוחמי הקריה", העוסקים בעבודת המטה. ושוב אני מציין בסיפוק, כי היחס המזלזל של חיל האוויר לנושא המטרות השתנה יסודית לאחר מלחמת יום הכיפורים[26].
הערות
[1] לוץ-תצ"א היה עזר טוב, הבעיה הייתה שבשדות התעופה אין בד"כ עותק של כל גיחות הצילום שביצע צה"ל ולכן בעת שהייתה כוונה להפציץ מטרה, היו צריכים במעבדה המרכזית של חיל האוור לשכפל עותק מהצילום בו מופיעה המטרה ולשנע את הצילום לשדה התעופה. תהליך זה גרם לעיכוב של כמה שעות בביצוע משימת התקיפה. "דף מטרה" היה יותר פשוט וגמיש במובן זה, עותק של כל דפי המטרה שיוצרו על ידי גורמי המודיעין השונים היה מצוי בכל שדות התעופה, ולכן הזמן מקבלת הפקודה לתקוף מטרה ועד שזו הגיע לידי הטייס המבצע היה קצר ביותר.
[2] למשל, אם המפקדה הבכירה שוכנת בתוך מנהרה עמוקה "מדי", ייתכן שאפשר לפגוע באמצעי הקשר בין מפקדה זו לכוחות. המפקדה תנוטרל, גם אם קציניה לא ייפגעו פיזית.
[3] איני יודע אם הם זומנו על-ידי אמ"ן ולא הגיעו, או שמשום-מה לא זומנו כלל לדיונים.
[4] לעומת האדישות של חיל האוויר לנושא יצוין, כי מודיעין חיל הים גילה עניין במטרות אסטרטגיות, שהיו מצויות לאורך חופי ארצות ערב. משפרצה מלחמת יום הכיפורים חיל הים אף התנדב ויזם פגיעה במטרות הללו.
[5] רעה חולה בצה"ל של אותם הימים הייתה שלא התקיים כל מעקב אחר עדכון והכנת עזרי מודיעין לפקודות המבצע השונות של צה"ל. במרבית היחידות, שעסקו בהכנת עזרי מודיעין, לא הייתה קיימת תכנית עבודה מאושרת על־ידי המפקד הממונה: מי עושה מה ומתי.
[6] ראה ספרי "מודיעין תלוש מהקרקע", עמודים 196-193.
[7] במסגרת הפקת הלקחים לאחר יום הכיפורים חיל האוויר שינה כיוון והפך את דף מחקר היעד למוצר חובה בטייסות חיל האוויר. הוא גם שלח אלי קצין לסייע בעבודת הכנת דפי מחקר היעד – מעשה יוצא דופן בכל המובנים.
[8] למעט מבצע "הלם" שלאחריו בוצעה גיחה לבדיקת תוצאות הפעולה על מנת "להראות לעולם" שביצענו את התקיפות הללו.
[9] אין בידיי כלים לקבוע מה נתקף בידי חיל האוויר ומה נפגע מארטילריה.
[10] במקום מחסני חיל האוויר ב"חנקה" הופץ בטעות מפעל הברזל באבו זעבל, ואזרחים רבים נהרגו.
[11] ראו דימה אדמסקי, מבצע קווקז, מערכות 2006.
[12] גיליון 220, ינואר 1972.
[13] שמואל גורדון, עמ' 368.
[14] כל דיוויזיה צוידה בגשר בסיווג 4 טונות ובשני גשרי חי"ר, שייעודם העיקרי היה לשמש גשרי-דמה, והן יכלו בקלות להטעות טייס, החולף בחטף מעל המטרה.
[15] המעברות היו פחות נוחות בשימוש מהגשרים, אך היו יעילות במידה מספקת, להוציא אולי נקודות זמן קצרות של העברה מאסיבית של השריון.
[16] משיחה שקיימתי עם קצין הפענוח סא"ל (מיל') שלמה בן יוסף, עולה כי בתחילה העבירה יחידת הפענוח דיווחים סתמיים, לאמור: במקום נתון נראה גשר. לאחר כמה ימים החלה היחידה ללמוד את הנושא לעומק בהדרכת קצין הנדסה מהענף הטכני של אמ"ן. מאז השתפרו הדיווחים ופירטו גם את סוג הגשר (גשר דמה, גשר PMP, גשר TPP וכיו"ב). המשמעות הטכנו-צבאית מוסברת במאמר מיוחד בספר הזה.
[17] בדומה לכך, סירב הפיקוד שלנו להפעיל את יחידות היוניפלוט כדוברות "עצמאיות", ועמד על הקמת "גשר אמיתי". ראו המאמר על מערכת הצליחה בספר הזה.
[18] שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים. מערכות, מודן 2013. עמ' 570-569, 579-578, 609.
[19] יש להבהיר. בזמן המלחמה יורד הרמטכ"ל ל"בור"; הבור המוגן הוא מקום צר בהגדרה ובבניין המטכ"ל יישארו קצינים ונגדים זוטרים רבים. אומנם, הם עוסקים ב"עבודה טכנית", אך היא בהחלט חיונית. לכן, פגיעה בבניין הייתה משבשת את תפקוד הצבא, אבל אך רק אם ייפגעו כולם או רובם. לשון אחרת: צריך להרוס את בניין המטכ"ל עד היסוד ולשם כך צריך לקצות כוח אווירי גדול מי מה שהוקצה.
[20] גולן, עמ' 512.
[21] גולן, עמ' 605-604.
[22] גולן, עמ' 914.
[23] גולן, עמ' 989.
[24] אלי דקל, מודיעין תלוש מהקרקע, אלי דקל ספרים. עמ' 112-106.
[25] בקרב האווירי ב-13 בספטמבר הופלו 12 מיגים סוריים כנגד מיראז' ישראלי אחד. במלחמת ששת הימים תוצאות קרבות האוויר היו 1:4 לטובת ישראל ובמלחמת יום הכיפורים 1:18.5 (גולן, עמ' 492).
[26] ראו ספרי, מודיעין תלוש מהקרקע, עמ' 196.
שתף
Contact Us
Contact Us
זיו מאור מערוץ TOV מראיין את אלי דקל בנושא התנהלות מוזרה של מצרים בעניין החות'ים. כידוע מאז אוקטובר 2023 החות'ים פוגעים בתעבורת אוניות סוחר במצרי באב את מנדב, הגורמת נזק של מיליארדי דולרים לכלכלה המצרית. בפגישה דנים השנים בשאלה מדוע מצרים אינה פועלת צבאית נגד החות'ים. נושא נוסף בשיחה הוא מדוע המוני העם המצרי שונאים את ישראל.
מר אלעזר שטורם מערוץ TOV מקיים סדרת ראיונות עם סא"ל בדימוס אלי דקל-דליצקי בנושא הפקת לקחים מהתנהלות צה"ל מיום השביעי באוקטובר 2023.
בחלק השני שלפניכם ממליץ דקל לשלול מראש אגף המודיעין את התואר "המעריך הלאומי", כדי שיוכל לתפקד כקצין המודיעין של הרמטכ"ל במשרה מלאה, ודעתו תהיה נתונה אך ורק לאספקת מודיעין המאפשר לצה"ל לנצח. את משרת "המעריך הלאומי" ימלא ראש המועצה לביטחון לאומי.
הצעה נוספת של דקל היא לעצור מיידית את העברת בסיסי צה"ל כדי לאפשר הגנה טובה יותר על הישובים במרכז הארץ ובצפונה.
מר אלעזר שטורם מערוץ TOV מקיים סדרת ראיונות עם סא"ל בדימוס אלי דקל-דליצקי בנושא הפקת לקחים מהתנהלות צה"ל מיום השביעי באוקטובר 2023.
בחלק הראשון שלפניכם שולל דקל את הרעיון להוציא את "האפכא מסתברא" מצה"ל ולהכפפתו לראש הממשלה. דקל שולל בכל מכל את תרומת "האפכא מסתברא" וטוען שזהו גוף מיותר.
כמו כן טוען דקל שמהניסיון שניצור מוועדת אגרנט (שמונתה לחקור את כשלי צה"ל במלחמת יום הכפורים) עולה כי הוועדה לא הבינה את כשלי צה"ל באותה מלחמה, ומסקנותיה התבררו כשגויות. הא לראיה - צה"ל הופתע שוב בקונספציה שגויה ולא סיפק לצה"ל התרעה, אפילו לא של מספר דקות. לפיכן כל המצפה לכך שהקמת וועדת חקירה תביא לתיקון כשלי צה"ל במלחמת שמיני עצרת – טועה.
מאז 7 באוקטובר מקיים ד"ר אורי מילשטיין מפגש שבועי עם מומחים כדי לדון במלחמת שמיני עצרת (חרבות ברזל). המפגש שהתקיים ב־27.11.24 עסק בעיקר בשאלה "משמעויות הפסקת האש שהוכרזה בין צה"ל לכוחות החיזבאללה בלבנון.
במפגש נטלו חלק: ד"ר אורי מילשטיין – מנחה, ד"ר חיים אסא, עו"ד אוהד בן אהרון, ד"ר משה ברנט, סא"ל (בדימוס) אלי דקל, פרופ' אלישע הס, תא"ל במיל' אמציה חן – פאצי, ד"ר עדנה פשר, מר אלכס צייטלין, וסא"ל (בדימוס) דן שיאון.
סרטון זה מרכז רק את דברי אלי דקל ואת התגובות לדבריו בדיון. הטיעון המרכזי של דקל הוא שמכיוון שממשלת ישראל לא הכריזה על כוונתה להכריע את חיזבאללה, ומכיוון שצה"ל לעת הזו אינו מסוגל לבצע משימה זו, מראש מדובר ב"סבב" המסתיים בהסכמה כלשהי להפסקת אש. בדיון טוען דקל שקונספציית ה"גריעות" (פשיטות לצמצום יכולות האויב) הוכחה כקונספציה שגויה ועל צה"ל לחזור לחתירה לניצחון. כדי שצה"ל יוכל לנצח במלחמות עליו לעבור מהפכה תודעתית ולהחליף את שדרת הפיקוד העליון.
הדיון המלא פורסם באתר אתר "לעומק" של ד"ר אורי מילשטיין בשני חלקים בקישורים:
https://www.youtube.com/watch?v=R9hsoBE3gfM&t=2697s
https://www.youtube.com/watch?v=
זהו החלק השמיני והאחרון מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל.
בחלק זה מביעים משתתפי הדיון את דעתם על הגורם המרכזי הדרוש תיקון בהתנהלות צה"ל. ד"ר מילשטיין מציע להקים מכון לביטחון לאומי שיכשיר את הפיקוד בצה"ל ואת ההנהגה הפוליטית במדינה לנהל את צרכי הביטחון של ישראל.
אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=Youz3FUViyI&t=1698s
הדיון בערוץ מילשטיין פורסם בשם "סא"ל (בדימוס) אלי דקל: אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית על המלחמה. כל המלצות ועדת אגרנט נכשלו"
ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר מיכאל ברונשטיין ואליהו דקל-דליצקי י"ח בחשוון ה'תשפ"ה 19.11.2024 זהו חלק שביעי מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל. בחלק זה עוסק אלי דקל בהפקת לקחים ובהמלצות כיצד לשפר את יכולות צה"ל והמודיעין. דקל טוען שוועדת חקירה בנוסח וועדת החקירה שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים אינה הפתרון לשיפור יכולות צה"ל. לדבריו, כיום מתברר שהוועדה לא הבינה את כשלי המודיעין והמליצה לבצע שינוים שכיום מתברר שהם היו חסרי תועלת. בהמשך מעלה דקל מספר המלצות לשיפור המצב. אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=Youz3FUViyI&t=1698s הדיון בערוץ מילשטיין פורסם בשם " סא"ל (בדימוס) אלי דקל: אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית על המלחמה. כל המלצות ועדת אגרנט נכשלו"
ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר מיכאל ברונשטיין ואליהו דקל-דליצקי י"ח בחשוון ה'תשפ"ה 19.11.2024 החלק השישי מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל. בחלק זה מנתחים ד"ר מילשטיין וד"ר ברונשטיין את מקור כשלי צה"ל שלדעתם נובע מכך שמדינת ישראל חדלה מלחתור להיות "אור לגויים" וצה"ל נשרך אחר תרבות המערב ונוהה אחר מכוני מחקר המאוישים בידי בכירים לשעבר במערכת הביטחון שתרומתם כיום לצה"ל מועטה. החלקים הבאים שיפורסמו בהמשך, יעסקו בהפקת לקחים ממלחמת שמיני עצרת. אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר מיכאל ברונשטיין ואליהו דקל-דליצקי י"ח בחשוון ה'תשפ"ה 19.11.2024 זהו חלק החמישי מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל. בחלק זה מנתח אלי דקל את תפקידי המודיעין בצה"ל ואת יישומם במהלך מלחמת שמיני עצרת. מהניתוח עולה כי המודיעין הצבאי במלחמה והשב"כ כמעט "לא סיפקו את הסחורה" ולעומת זו ה"מוסד" הפליא לעשות. מדברי דקל עולה כי מאז מלחמת ששת הימים המודיעין בצה"ל הולך ודועך. אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
החלק הרביעי הוא מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל.
חלק זה הוא דיון המסכם מה שנאמר בחלקים הקודמים, שעסקו באי המוכנות של צה"ל והמודיעין למלחמה.
אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין
בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg
שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
החלק השלישי הוא מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל.
חלק זה עוסק ביכולותיו המוגבלות של צה"ל כפי שהתגלו במהלך המלחמה. הסרטון הוא השלישי בסדרה בת שמונה חלקים העוסקים בלקחים מהמלחמה ובהמלצות לתיקון כשלים שהתגלו במהלכה. בחלק זה של הדיון טוען הד"ר אורי מילשטיין שהמקור לכשלי צה"ל במלחמה נובע מתפיסה שגויה של צה"ל לפיה פסו המלחמות הגדולות וכי ארגונים לא מדינתיים (ארגוני חבלה) לא יכולים לנהל מלחמות כמו מדינות.
אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין
בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg
שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
