מבוא

לפני שבועות מספר פורסמתי באתר "דקל-מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" את תגובתו המנומקת של הפרופ' אורי בר יוסף לדברי ביקורת שהשמיע האלוף דוד עיברי על ספרו "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים". שראה אור בשנת 2021.

ד"ר דן שיאון, שהקשיב לדברי עברי וקרא את תשובת בר יוסף ביקש ממני לאפשר לו להעלות את דברי ביקורות משלו על ספרו של בר יוסף. במאמר שלפניכם פורס דן את הערותיו הכלליות על הספר ומתייחס גם לנקודות שונות בדברי תשובתו של בר יוסף לעברי. 

לדברי האלוף עברי אפשר להאזין בקישור:

https://www.omerdank-strategy.com/?p=3956

את תגובת פרופ' אורי בר יוסף לדברי עברי ניתן לקרוא בקישור

https://www.dekelegypt.co.il/220629

תגובת ד"ר דן שיאון לספרו של פרופ' אורי בר יוסף

"מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים".

11.08.2022

אלי שלום,

אני חושב שהספר ״מלחמה משלו״ חשוב והוא מרכז ומציג נתונים רבים שלא הוצגו בצורה זו עד היום. עם זאת, אני חולק על מסקנותיו. מאחר ואפשרת לאורי בר יוסף להגיב כאן על הערות של עברי, אני חושב שיתרום לדיון אם תאפשר לי כאיש שחוקר את הנושא להגיב לדבריו.

יש לי שלש הערות עקרוניות לספר שקראתי בעניין רב, והערות נוספות למסמך התגובה של אורי שמופיע לעיל.

הערות עקרוניות לספר:

א. הראשונה היא התייחסות לטענה שח״א התמקד בתקיפת  שדות תעופה (תש״ת) והזניח את הסיוע לכוחות הקרקע.

המספרים שאורי מציג בסוף הספר - 708 גיחות לתש״ת ותחנות מכ״ם וכ-5,142 גיחות סיוע לכוחות הקרקע - מפריחים לדעתי הנחה זו מהיסוד. 4% בלבד מכלל הגיחות בשלב הבלימה ע״פ ספרו של גורדון!

אכן הסיוע לא היה יעיל מספיק ולכך ישנן מספר סיבות:

1. חסרון מודיעין רלוונטי על מיקום המטרות (כשל של מרכזי הפיענוח של אגף המודיעין וכו׳).

2. מערכת סיוע כושלת בפיקוד דרום (אנשי הפיקוד-וח״א) שלא הצליחה לסנכרן בין צרכי הפיקוד למטה ח״א, ובין האוגדות למטוסים שבאוויר.

3. אזור מוגן טילי קרקע אוויר (אמ״ט) בשתי החזיתות שמנע אפשרות סיור וזיהוי עצמי של מטרות לתקיפה ע״י מטוסים באוויר - זו הייתה דרך הסיוע המקובלת במלחמות העבר.

לאחר שאיום הטילים הוסר במבצעי ״מפצח״ ופשיטות שריון על ״הפרחים״ בשלב הסיום של המלחמה, הסיוע האווירי היה יעיל כפי שאורי מציין והכוח המצרי בגזרה הדרומית קרס.

ב. הטענה השנייה המטעה של אורי היא האשמה החמורה שבני שיקר לדדו כאשר הציג ביום השלישי למלחמה את ״הקו האדום״ של 220 מטוסים שח״א עלול להגיע אליו בקרוב, ובעקבות כך דדו נאלץ לבקש הפסקת אש.

1. המצוקה של המטוסים שבני הציג הייתה אמיתית!!! ביום השחור של ה-7 לחודש ח״א ספג 27% פגיעות מכלל מטוסי הפנטום שתקפו ו-13% מכלל הגיחות של מטוסי הסקיהוק. מתוכם 17 מטוסים מופלים!! וכעשרה טייסים הרוגים וכששה טייסים שנפלו בשבי (נתונים מתוך מחקר אמריקאי). 

אלו מספרים קשים מאוד שאינם מאפשרים להפעיל את ח״א לאורך זמן המחייבים הרמת דגל אדום!! זו גם הייתה חובתו של בני להציג זאת לרמטכ״ל.

המספר 220 מטוסים שח״א התקרב אליו מציין שחיקה של כ-40% מסך המטוסים שהיו בתחילת המלחמה - לשיטתו של בני - ואני מניח שזו גם הסיבה שעשה בו שימוש.

2. מן הצד השני, דדו היה נעול על השגת הפסקת אש מהיום השלישי של המלחמה - ללא קשר לדבריו של בני, כפי שעולה מספרו של שמעון גולן על החלטות הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים.

למשל: לאחר כישלון התקפת הנגד ב-8 לחודש של אוגדת אדן בדרום והצלחת התקפת הנגד של אוגדה 146 בצפון שסילקה את הסורים מרמה״ג, הגיע דדו למסקנה שהזמן פועל לרעתו מתוך חשש לכניסה למלחמת התשה. וכך הוא מסביר: הערבים ילכו ויתחזקו בתגבור של מדינות ערביות נוספות בעוד ישראל תלך ותשחק. ישראל לא תוכל להמשיך להחזיק את כל כוחותיה מגויסים לאורך זמן.

הוא מעלה זאת בישיבה עם טליק ואלי זעירא, והם אומרים לו בפירוש שאין לא אופציה לבקש הפסקת אש ועליו לעבור להתקפה (כניסה למובלעת הסורית). אם הוא לא יתקוף תוך מספר ימים הערבים יבינו את חולשתו ויסרבו להפסקת אש. כך נולדה ההחלטה להתקדם לכיוון דמשק. 

במתקפה למובלעת הסורית לקחו חלק 2 אוגדות. האוגדה של רפול נכנסה בציר הצפוני ללא התנגדות של ממש עקב ריכוך מסיבי של ח״א שנמשך 3 שעות (על פי דברי רפול). האוגדה של דן לרנר שהייתה בציר המזרחי הייתה אמורה להיכנס בהשהיה לאחר שאוגדת רפול הייתה צריכה לקפל את המגנן הסורי מאחור. 

דדו שהגיע לפיקוד הצפון הכניס את אוגדת דן לרנר לפני הזמן והם ספגו אבדות קשות. בהמשך הצטרפה חטיבת שריון 12 עיראקית לקרב מהאגף ובלמה את ההתקפה של צה״ל. ח״א סייע בבלימת ההתקפה של הכוח הסורי והעיראקי שהגיע ממזרח בימים הבאים ושילם על כך ביוקר במספר מטוסים מופלים.

דוגמה נוספת לצעדיו של דדו היא חציית התעלה. שרון ובר-לב מעלים את התוכנית לחציית התעלה מערבה והכרעת הצבא המצרי ובר-לב מוזמן להציג לדדו. בני פלד לוחץ כבר מספר ימים על יציאה להתקפה אבל דדו מתעקש על השגת הפסקת אש! לאחר כאשר הוא מציג לדרג המדיני בקשה לחציית התעלה במטרה להשיג הפסקת אש דיין דוחה אותו בגסות ואומר לו שהדרג המדיני יאשר לו לחצות את התעלה אם יבקש - אבל הפסקת האש היא לא בסמכותו אלא בסמכות הדרג המדיני. 

מורלה בראון שהיה רל״ש שר הביטחון אמר - דדו הרים דגל לבן!

שמעון גולן מתרץ זאת בעייפות של דדו שלא ישן כבר מספר יממות.

(אצל שמעון גולן).

3. טענה מטעה נוספת היא הסיפור על השיירה העיראקית.

ח״א ביצע משימה אחת בלילה חשוך ע״י זוג מטוסים ולא גילה דבר. באופן מעשי לח״א לא היו יכולות לקיים פטרול לאורך זמן (ואם בכלל) באזור כה מרוחק בגלל חוסר כיסוי בקרה וחשש יירוט לילה של מטוסי מיג 21 סורים או עיראקים.

הכשל המרכזי כאן היה של המודיעין!! קריאה יסודית בספרו של שמעון גולן מעלה שהנושא פשוט נפל בין הכיסאות. המודיעין לא הוציא צי״ח בענין ואף גוף (כולל המוסד) לא קיבל משימה לעקוב אחרי השיירה - שיצאה מבגדד בקול תרועה!! 

האבסורד הוא כה גדול, שכאשר מתכננים את הפלישה למובלעת הסורית, אנשי מודיעין מציינים שישנם באזור כוחות נוספים לא מזוהים - ואף אחד מהם לא חושב לבדוק את האפשרות שאלו כוחות עיראקים. 

להלן התייחסות ספציפית להערות בר יוסף בנוגע לדברים של עברי:

א.   התייחסות לדברי עברי על תפקיד ח״א בגיוס המילואים

המשימה הראשונה של ח״א היא הגנת המדינה. בדוקטרינה המסורתית של מדינת ישראל שהתבססה על כוחות מילואים המגויסים תוך זמן קצר – נועד לח״א התפקיד הקריטי של שמירת שמים נקיים כדי לאפשר גיוס זה (כתחליף לעומק אסטרטגי שישראל חסרה) .

הזמינות הגבוהה של ח״א וזמן התגובה הקצר של טייסיו נועד בדיוק לצורך כך. היעד האסטרטגי הזה מובן מאיליו ומוטבע היטב ב-DNA של ח״א ושל צה״ל, בין אם הדברים נאמרו או לא נאמרו בימים שלפני המלחמה.

אכן, למזלה של מדינת ישראל, זה בדיוק מה שקרה בפתיחת המלחמה, לאחר שגם ההרתעה וגם ההתרעה כשלו!! גיוס המילואים פעל ללא שום הפרעה של מטוסי אויב, כולל מצדם של אגדי הקומנדו שנועדו להיות מונחתים בסיני לשיבוש הגעת המילואים, והושמדו ברובם באוויר ע״י ח״א.

ב.   מכת הפתיחה של חילות האוויר של מצרים וסוריה ותגובת ח״א.

בתכנוני המלחמה של מצרים וסוריה נשמר מקום מיוחד למכת הפתיחה האווירית בהפתעה – כדוגמת מבצע ״מוקד״ – שנועדה לנטרל את ח״א. בפועל, הוגבלה התקיפה הסורית בעצת היועצים הסובייטים למטרות בחזית (ראה מלובני). כך גם התקיפה המצרית, לאחר ששונו מטרות המלחמה של סאדאת.

בפועל בוצעו כ-250 גיחות תקיפה מצריות חוצות גבול וועד 200 בהגנה. כ- 200 גיחות חוצות גבול בסוריה ועוד כ-100 בהגנה. ס״ה כ-750 גיחות ב-2 מטסים (לצורך הפרופורציה חשוב להזכיר שבמכת הפתיחה של מבצע מוקד השתתפו 186 מטוסים בלבד). מכאן ניתן להבין שהאיום היה ממשי!

זאת ועוד, מאחר ובני נתן הוראה להחליף חימוש מתקיפה להגנה אווירית זמן קצר לפני כן, היה ברור לו שח״א נמצא במצב הפגיע ביותר שניתן, ולכן נתן הנחיה להזניק את כל ח״א מיידית. שתי ההחלטות של בני ביום זה (להחליף תצורה ולהזניק את כל המטוסים) נתונות במחלוקת וזכו לביקורת רבה, אבל אין שום ספק מהו ההיגיון שעמד בבסיסן – ללא קשר לקונספציה זו או אחרת.

ג.    ענין אי הפצת התחקירים בח״א.

מסכים בהחלט להערה של אורי לגבי הצורך בתחקור קבלת ההחלטות. הסיבות לכך ידועות לצערי ואינן מקובלות. עם זאת, עד כמה שידוע לי ח״א אינו חריג בכך, והגוף היחידי שחקר את קבלת ההחלטות במלחמה הייתה ועדת אגרנט!

מעבר לכך, ח״א הפיק לקחים, ויישם שינויים מרחיק לכת (ארגוניים, מבצעיים וטכנולוגיים) כדי להתמודד מול מערכי הטילים, כפי שניתן היה להיווכח בהשמדת מערך הטילים הסורי בבקעת הלבנון במבצע ״ערצב ״19. דבר מסוג זה קשה להגיד על שאר כוחות צה״ל – כולל אגף המודיעין שטעה כידוע  בהערכת היכולת של ישראל להשיג את היעדים המדיניים בלבנון בעזרת הנוצרים, וכן לא העריך כראוי את התוצאה של הפניית הפלנגות למחנות הפליטים סברא ושתילה לאחר רצח באשיר ג׳ומייל. מה שהפך את הניצחון הצבאי במערכה לתבוסה פוליטית ומדינית.

ד.  השפעת חיל אויר ברמה האסטרטגית הייתה דומיננטית והוא הרתיע והכתיב את תכנית המלחמה המצרית...

אני חושב שאין שום וויכוח על כך שהגורם האסטרטגי המרכזי שעיצב והגביל את תכנית המלחמה של סוריה ומצרים היה הרתיעה מח״א! סאדאת הגביל את תכנית המלחמה שלו למינימום האפשרי (חציית התעלה)  והכוחות הסוריים נמנעו מלרדת מרמת הגולן מחשש להשמדתם ע״י ח״א (מלובני).

העובדה שח״א לא הצליח לבלום את הכוח המצרי לאחר קריסת המערך הסדיר אינה שוללת זאת. עם כל ההערכה ללחימתם ההרואית של כוחות היבשה בקרב הבלימה, הציפיות שלהם לקבלת סיוע צמוד מח״א לא הייתה ריאליות בתנאי הפתיחה של המלחמה, על אף שהושקע בכך כאמור מאמץ רב.

ה.   השגת חופש אווירי אחרי יומיים הייתה משנה את התמונה.

הרתיעה של ח״א מביצוע ניסיון נוסף להשמדת מערכי הטק״א עד מבצעי ״מפצח״ ראויה בהחלט לביקורת. נראה שלביצוע מתקפה חוזרת לאחר האבדות הכבדות שח״א ספג, הייתה דרושה העזה רבה וחשיבה בהירה להפקת הלקחים הנכונים מכישלון ח״א במבצע ״דוגמן 5״– שכנראה לא הייתה בנמצא במטה ח״א בפרק זמן זה.

ההנחה כנראה הייתה שלח״א אין את היכולת לאתר את הסוללות הניידות בזמן אמת, ולכן כל תקיפה של מערך הנייד נועדה לכישלון. ניתן ללמוד על כך מדו-שיח שהתקיים בין דדו לבני, שבו דדו לוחץ עליו לתקוף סוללות טילים לסייע לצה״ל בתקיפה לאחר החציה – ובני עונה לו כך: יש לנו בעיה דומה לזו של השריון, אנחנו לא יודעים איפה הסוללות (אצל גולן). 

ו.     המשך תקיפת ש״ת על אף היעילות הנמוכה של חילות האוויר הערבים

הכוח הערבי המצרי והסורי פעלו באופן נמרץ מתחילת המלחמה ועד סופה. העובדה שהשפעתם לא הורגשה נובעת מהעובדה שעיקר הכוח שלהם (80% מהגיחות) הופנו להגנה אווירית, וגם אלו שתקפו עשו זאת בחיפזון בגלל החישש ממטוסי היירוט של ח״א. קשה לבסס את הטענה שלמבצעי ״נגיחה״ (לתקיפת ש״ת) לא הייתה משמעות בגלל חוסר היעילות של הכוח האווירי הערבי במלחמה – מאחר וזו טענה טאוטולוגית שמתבססת על התוצאה ומתעלמת מהסיבה.

ז.    האם ״דוגמן ״5 תרם למאמץ הבלימה

ח״א פעל בדרום הרמה כמעט לבדו ב-7 לחודש לאחר שחטיבה 188 הושמדה וכוחות חט׳ 679 רק התחילו לעלות לרמה. לאחר התקפת הנגד של אוגדה 146 ונסיגת הכוחות הסוריים לקו הסגול מדווח הפיקוד למטכ״ל על 600 טנקים נטושים ברמה (לא מושמדים). סביר להניח שכוח המחץ של התקפות ח״א יחד עם התקפת אוגדה 146 הם אלו שהביאו לקריסת דיביזיות השריון הסוריות ובריחת הכוחות?

בכל מקרה, מהספר של מלובני עולה שאסד נכנס לפאניקה מוחלטת ביום השני לאחר שכוחותיו הושמדו והוא הזעיק את הרוסים לעזרה כדי שיספקו לו ציוד וישיגו הפסקת אש מידית (שנדחתה ע״י המצרים).

מעבר לכך, כפי שאורי מציין, ב-9 לחודש לא נורו כמעט טילים (כנראה בגלל ירידת מלאים) וח״א פעל בחופשיות באזור. על התקיפה של טייסת 107 ששברה את ההתקפה הסורית על חטיבה 205 של יוסי פלד לא צריך לחזור שוב.

ח.   יעילות הסיוע אחרי 22 לחודש.

עברי צודק בדבריו שמערכת הסיוע כשלה בתחילת המלחמה בחזית המצרית. הסיוע במלחמות קודמות בוצע במידה רבה באופן כמעט עצמאי ע״י ח״א, כאשר מטוסיו מסיירים מעל לאזורי הלחימה ומזהים בעצמם את הכוחות ואת המטרות לתקיפה. דבר זה לא היה ניתן לביצוע בשלב הבלימה ומערכת הסיוע לא הצליחה לחפות על כך. סיבה מרכזית לכך היא שניהול הקרב במפקדת פיקוד הדרום הייתה לקויה ביותר, תמונת הקרב לא הייתה ברורה וכך גם מיקום הכוחות וכוחות האויב (בשונה מפיקוד הצפון). כך גם תפקודו של נציג ח״א שישב בפיקוד.

צה״ל שיפר בצורה ניכרת את יכולת התפקוד שלו כאשר עבר לתקיפה מעבר לתעלה וכך ח״א. הצירים היו ידועים ומיקום כוחותינו ומטרות האויב ניתנו להגדרה ברורה. תנאים אלו אפשרו לסייע באופן יעיל – כפי שהיה במלחמות העבר. כמו כן, עיקר תשומת הלב בשלבים אלו של המלחמה הופנו לחזית הדרום ולכך רוכזו כל המאמצים.

ט.   מדוע לא בוצעה מכה מקבילה

אין חיה כזו ״מכה מקבילה״! זו המצאה של דדו בבוקר המלחמה. אין לה בסיס בתורת הלחימה של ח״א, היא לא הועלתה בשום פורום לפני כן, לא תורגלה וח״א לא היה ערוך לה (מבחינה מנטלית). המחשבה שדדו יכול לשלוף רעיונות מהמותן ולהפעיל כך את ח״א היא איוולת!

דרך ההפעלה של ח״א ע״י דדו הייתה לקויה ושיבשה באופן קשה את פעילותו. דוח ועדת אגרנט מציין זאת באופן מפורש. דרך הפיקוד של בני במלחמה - שניסה לרצות את דדו אך מיעט להתייעץ ולהיעזר באנשי המטה שתחתיו – רק החריפה את הבעיה.

לסיכום: באופן כללי ח״א לא הצליח למצות את כוחו במלחמה (על כך אין ויכוח) ואחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה דרך קבלת ההחלטות של בני בימים הראשונים של המלחמה. עם זאת, התשובות של עברי ברובן רלוונטיות וניתנות להצדקה. ההתייחסות של אורי לדברי עברי, גם אם הוא מצטט פרטים נוספים מהחקר, אינן בהכרח נכונות.

הערה אחרונה. הטענה החוזרת של אורי ואחרים לגבי כך שח״א מקבל 50% מהתקציב ולכן הוא אמור לכסות על כשלי כוחות הקרקע היא מוזרה. הסיבה לכך שח״א מקבל את מירב התקציב נובעת מכך שהתפוקה המבצעית לכל דולר שמושקע בח״א (וכיום גם במודיעין) עולה לאין שיעור על תפוקה שניתן להשיג מהשקעה בחייל חי״ר, בטנק או בתותח. הכשלים של כוחות הקרקע אינם נובעים מחוסר תקציב, אלא מתרבות אינטלקטואלית ירודה, המתקשה לשמר ידע, ללמוד ולהשתפר לאורך זמן. זאת בשונה מח״א, כפי שראינו למשל בין למלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה.

בידידות,

דן