Blog Layout
מחקר יַמִי אסטרטגי תלוש מקרקע המציאות
אלי דקל-דליצקי וד"ר מיכאל ברונשטיין
05.03.2020
מבוא
מעיון בצילומי לוויין עולה כי בין בשנים 2007-2010 [1] חלה תפנית חדה בנושא פיתוח תשתיות צבאיות במצרים. בשנים אלו החל תהליך מואץ של התחמשות ובניית תשתיות צבאיות בסיני ובחזית התעלה. התהליך, כך אנו מעריכים, נועד להכשיר את צבא מצרים לאפשרות של סבב עימות מזוין נוסף עם ישראל. מרכיב מרכזי בתהליך זה הוא הכשרת הזירה הימית בים התיכון [2] להתמודדות עם חיל הים הישראלי ולחסימת נתיבי השיט לישראל. במסגרת ההכנות הללו נרכשו אמצעי לחימה חדישים ונבנים שבעה נמלים צבאיים חדשים, תוספת של 77%.
בינואר 2020 פרסם המרכז לחקר מדיניות אסטרטגיה ימית [3] את הערכת המצב השנתית שלו [4]. בהערכה זו כמעט ולא מוזכר האיום הנשקף למדינת ישראל מצד מצרים. אמנם בתקציר המנהלים בראשית המסמך יש אזכור של התעצמות הצי המצרי, אך הוא אינו בא לידי ביטוי בהמלצות האופרטיביות של המכון לממשלת ישראל ולצה"ל. עמוק בתוך המסמך עב הכרס (347 עמודים) מופיע מאמר בשם "הצי המצרי בעת החדשה – מאין הוא בא ולאן הוא הולך [5]". המזכיר אמנם, כלאחר יד, כמה עובדות [6] בתחום ההתחמשות, אך מתעלם כמעט לחלוטין מהפיתוח הנרחב של הנמלים הצבאיים. כמו גם מהתעצמות של יתר הזרועות בצבא מצרים. המסמך לא מנתח את המשמעויות האופרטיביות מהרכש ומסתפק בהפרחת סיסמאות כלליות על חזונה של מצרים להיות מעצמה ימית אזורית. נושאים אלה הם עינינו של מאמר זה.
הערכות מצב בנושאי צבא ובטחון
מאז ימי מלחמת העולם השנייה מקובל כי השליטה בים מחייבת שילוב של כוח ימי, רשת בסיסים ביבשה וכוח האווירי כללי וייעודי המוקצה לים. בלי תוספת זו אין חקר של אסטרטגיה ימית, ובלעדי בניית התשתיות הצבאיות בסיני ובחזית התעלה, לא ניתן להתייחס לאסטרטגיה הכללית, כאשר האסטרטגיה הימית היא חלק משמעותי שלה.
החשיבות הרבה שאנו מייחסים להתעצמות המצרית הביאה אותנו לכתיבת מסמך המצביע על כשלי הערכת המצב הימית. אנו מקווים שמוסדות המחקר האקדמיים העוסקים בחקר מדינות ערב וצבאותיהן ישלבו במחקריהם את נושא פיתוח התשתיות, שהינו תהליך המתמשך על פני זמן רב יחסית, ומחייב השקעה עצומה של המשאבים הלאומיים. ההשקעה בפיתוח תשתיות מהווה אינדיקציה ברורה מה באמת חשוב ליריב, ומהו סדר הקדימויות שלו. אי לכך, חקר פיתוח התשתיות, הכולל מעקב אחר אתרים שבהם הוא מתבצע, והצבעה על אזורים אתרים או נושאים שבהם הוא אינו מתבצע, מהווה מרכיב חשוב בחקר האסטרטגיה של מדינה זרה. בחקר מערכות התשתית טמון פוטנציאל המאפשר לנתח את הכוונות הראשוניות של היריב. הכוונה הראשונית מצביעה מה התכוון היריב לעשות בעת שהוא בנה מערכת תשתית. ברבות הימים היריב יכול לשנות את דעתו ואזי מערכת התשתית מיותרת או שמשנה את יעודה. כך, למשל, בינואר 1980 מיד אחרי פינוי סיני בעקבות הסכם השלום, השקיעו המצרים הון רב בבניית מערכת ביצורים בפתחת רפידים. מאז שנת 2007 מערכת זו מתפוררת ומתכסה בחול. בניית המתחם הצביעה בזמנו כיצד הם התכוננו להיערך להגנה. התפוררות המתחם מצביעה על כך שהם אינם חוששים מהאפשרות שאנו מתכננים לכבוש שוב את סיני.
ניתוח הכוונות הוא החלק הקשה בכל הערכת מצב, ורבים מגופי המחקר הצבאיים ובאקדמיה נכשלים בו. כאמור, חקר מערכות התשתית מאפשר לנתח את הכוונות הראשוניות, ואמצעי איסוף אחרים [7] אמורים לענות על השאלה האם כוונות אלו תקפות גם היום. הרציונל הוא שמחקר נתוני השטח מהווה כלי אמין וזמין שממנו ניתן לגזור על הכוונות, שהן תמיד פחות נהירות למשקיף.
היכרותי עם כותב המאמר הדן בצי המצרי היא שטחית ביותר, ואיני מכיר את יכולותיו כאיש מחקר, אך בהכירי היטב מחקרים אחרים העוסקים בהערכת המצב הלאומית בעבר, אני [8] סבור כי יש בעיה מתודולוגית. כיצד ניגשים לביצוע הערכת מצב? על מה מסתמכים וכיצד בוחנים את האפשרויות השונות ומנסים למזער את מרחב הטעויות? ראויה האמת להיאמר כי הטעויות הן "חלק מהמשחק" של כל הערכת מצב, גם אם היא תיעשה לפי כל הכללים, ועל כל מקבל החלטות להיות מודע לכך.
האקדמיה בישראל ממעיטה מאוד לעסוק בחקר הצבאות של המדינות הסובבות אותנו. גם כאשר מופיע מחקר כלשהו העוסק בהתפתחות של אחד מהצבאות של המדינות המקיפות אותנו, הוא רדוד וכולל בעיקר ליקוט של כמה נתונים על רכש כלי נשק והשערות בלתי מבוססות המוצגות כאמיתות שאין לערער אחריהן. דוגמא: המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS פרסם באוקטובר 2016 מאמר בנושא "מצרים מתחמשת" [9] המאמר מפרט את התחמשות מצרים באמצעי לחימה חדישים הנרכשים משלל מדינות. המחברים כותבים שהמאמר "...מנתח רכישות אלה ומעריך את ההשלכות הפוליטיות של מה שנראה כסימן לאי־שביעות רצון מצרית מארצות־הברית, ובוחן את המשמעות הצבאית עבור מצרים וישראל(הדגשה שלנו, המחברים)".
במאמר אין אזכור כלשהו של בניית התשתית הצבאית המואצת המתבצעת בסיני ובחזית מול ישראל באזור התעלה מאז שנת 2007-2010 [10]. יש לשער כי הסיבה לכך היא היחסים הביטחוניים הנרקמים בין ישראל למצרים בנושא הלחימה במחבלים בסיני. המחברים רואים ברכישת נשק מעין כתב חידה, שניתן לפתרו בשורה של השערות, מבלי לטרוח ולחפש פתרון בניתוח בניית התשתיות של הצבא, בסוג האימונים ובהיערכות. הם מציעים שיש "... לראות את רכישות הנשק הגדולות בהקשר הרחב יותר של דוקטרינת א־סיסי והחזון שלו. מצרים מחדשת את מעמדה הקודם כמעצמה אזורית במזרח התיכון, עם יכולת להקרין עוצמה בכל אזור מזרח הים התיכון, ובאפריקה"...
השאלה החשובה באמת לא נשאלה: האם תיתכן האפשרות ש"כל האזור" כולל את ישראל, השכנה המיידית? הפתרון שלהם תלוש מהמציאות, שכן הוא קושר את רכש הנשק של הנשיא א־סיסי לחזונו המשוער להיות למעצמה אזורית, ומתעלם כליל מהאפשרות שחזון זה עשוי לכלול את העליונות המוחלטת על ישראל ואולי אף את העימות איתה. הטעות הלוגית הזאת מוכפלת בעובדה שנעלמה כליל מהמחקר: ההתעצמות החלה עוד מימי מובארכ, כלומר לפני שנולדה דוקטרינת א־סיסי, או שהיא אינה שונה מהדוקטרינות הקודמות. אם לסכם, יש לנו כאן חוקרים תלושים מהקרקע, המשוטטים במסדרונות הפוליטיקה של יחסים בינלאומיים ומאווים אישיים של הנשיא א־סיסי במתן פתרונות ללא ביסוס ממשי.
דוגמא נוספת היא סכר התחיה באתיופיה. כידוע אתיופיה בונה סכר על הנילוס הכחול, המהווה מקור המים המרכזי של הנילוס הזורם למצרים. הסכר נועד להפקת חשמל, ובעת מילוי האגם, עד שיגיע לגובה בו תפוקת החשמל תהיה מרבית, תקטן כמות המים [11] המגיעה למצרים. כאשר האגם במעלה הסכר יתמלא, תשוב הזרימה בנילוס כפי שהייתה בעבר. חוקרים ועיתונאים רבים רואים בבנייתו של סכר זה איום קיומי על מצרים, ובכך מנסים לתרץ את התחמשותה. ובכן, הסכר אינו איום קיומי על מצרים [12] והיא אינה נוקטת כל צעד להכנת תשתית צבאית (כגון מחסני דלק ותחמושת) שתאפשר לה מהלך צבאי נגד אתיופיה.
לדעתנו, אין מדובר כאן בכשל של חוקרים לא מיומנים שהתרשלו במלאכתם, אלא בתופעה כללית המאפיינת את המחקר האקדמי בתחומים רבים. החוקרים באקדמיה כמעט שאינם עושים שימוש בצילומי אוויר ככלי מרכזי בחקר התפתחות צבאות ומדינות. הם "תקועים" עדיין בראשית המאה העשרים, עת נושא צילומי האוויר היה בחיתוליו, ומשתמשים בעיקר על מסמכים ועל ראיונות/תחקירים של מרגלים או אנשים שלקחו חלק באירועים [13]. כך, למשל, רובם המכריע של חוקרי מלחמת יום הכיפורים נשענים במחקריהם על ליקוט מסמכים בארכיונים ועל ראיונות עם אנשים שלקחו חלק במערכה או הקשבה להקלטות רשתות קשר. המחקר היה יכול להיות איכותי פי כמה וכמה לו אותם חוקרים היו מעיינים גם בצילומי אויר ומעמתים את דברי המפקדים מול המציאות בשטח כפי שמשתקפת מהצילומים. למיטב ידיעתנו, אין כיום אף לא ספר אחד על המלחמה שמבוסס על צילומי אוויר. זירת הלחימה של יום הכיפורים צולמה מדי יום מספר פעמים על־ידי מצרים, ישראל, ארה"ב וברית המועצות, כך שניתן לקבל תמונה די מדויקת של המהלכים לפני המלחמה ובמהלכה. למרות הפוטנציאל העצום הקיים בצילומים, כמעט איש מהחוקרים לא עושה שימוש בפן אובייקטיבי זה של המחקר. הדברים אמורים לא רק לחוקרים אזרחיים שאין להם גישה לצילומי האוויר של צה"ל, אלא גם לחוקרי מחלקת היסטוריה בצה"ל, שמגבלות סודיות הצילומים לא חלים עליהם.
הסיבות להיעדר השימוש בצילומי אוויר ככלי מרכזי בהערכת המצב הלאומית נדונו בהרחבה בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת במודיעין הגיאוגרפי" [14]. הן אינן מתודולוגיות, ושורשיהן בהיצמדות לשיטות מחקר שהתיישנו עם הופעת מקור מידע חדש ואובייקטיבי מאין כמוהו. יש לציין כי חוסר הזמינות של צילומי האוויר בקרב קהילת החוקרים באקדמיה היקשה על אימוץ של המתודות החדשות. עד שנות בשבעים של המאה העשרים, בוצעו צילומי האוויר רק בידי חיל האוויר ונשמרו תחת מעטה סודיות מוגזם [15]. בשנת 1972 חלה תפנית, ובארצות הברית ניתן היה לרכוש צילומי לוויין של כל נקודה בגלובוס כמעט [16]. המהפך האמיתי קרה כשקם Googel Earth. יש בו צילומי לוויין באיכות טובה הניתנים לצפייה מכל מחשב ביתי, חינם אין כסף. לצערנו, החוקרים באקדמיה ואיתם העיתונאים והפרשנים לא העריכו נכון את גודל השינוי התפיסתי בכל תהליך המחקר ובדיקת "אמיתויות שונות", ועבודת המחקר נעשית עדיין בשיטות שקבע הרודוטוס "אבי ההיסטוריה" [17]. חוקרי ימינו ממשיכים להשתמש בכלים המיושנים שעמדו לרשותם בראשית המאה העשרים.
הערכות המצב הימיות על הצי המצרי שגויות
בחזרה למרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית. מרכז זה מפרסם מדי שנה מסמך בשם "הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל". המסמך מפורט מאוד וכולל נושאים רבים הקשורים בדרך זו או אחרת לים. משום מה מצרים זוכה לסיקור מועט יחסית בפרסומי המרכז, ובדו"ח לשנת 2018/2019 [18] היא לא הוזכרה כלל. בדו"ח האחרון לשנת 2019/2020 פורסם בפרק הסיכום של הערכת המצב, תחת הכותרת "עשר ההמלצות לפעולה" [19], כתוב:
..."המלצה שלישית – תהליכי בניין הכוח של זרוע הים. כדי לענות לאתגרים המתפתחים בזירה הימית, יש להמשיך בתוכנית בניין הכוח הימי שנועדה לענות לשני אתגרים מרכזיים שעלו בשני העשורים האחרונים:
1. היעדר עומק אסטרטגי יבשתי לישראל והגידול באיום הטק"ק והרק"ק (כמות, טווח
ודיוק) על כל שטח מדינת ישראל, לרבות נכסים אסטרטגיים ומתקנים בעלי פוטנציאל
לסיכון סביבתי במקרה של היפגעות.
2. מציאת הגז במים הכלכליים של מדינת ישראל, והתבססות עליו כמרכיב עיקרי במשק האנרגיה הישראלי.
בעקבות השינויים במאפייני הלוחמה הימית, שינויים במאזן הכוחות בים התיכון (ובמיוחד
הלעומתיות שמשדרת טורקיה כלפי ישראל), והתגברות האיומים בדרום הים האדום על
השיט הישראלי, חשוב לבחון את השאלה אם הצי הנבנה ותפיסת הפעלתו עונים לצרכיה
של מדינת ישראל"
תמוה מאוד שהחשש היחיד העולה מהערכת המצב הוא מפני הצי הטורקי... ואילו מצרים אינה מוזכרת. אנו סבורים כי הבעיה נעוצה במאמר "הצי המצרי בעת החדשה – מאין הוא בא ולאן הוא הולך", המופיע בגוף הסקירה. במאמר ישנם 4 כשלים מתודולוגיים, כדלקמן:
• טעויות בנתונים
במאמר נכתב: "עם עלייתו של הנשיא עבד אל-פאתח א־סיסי לשלטון במצרים והיבחרו לנשיא בשנת 2014, הוא יזם פרויקט רחב היקף ושאפתני להרחבת תעלת סואץ הקיימת, במטרה להפוך את התנועה בה לדו-סטרית. הפרויקט הושלם במהירות ובקצב יוצאי דופן, ו"תעלת סואץ החדשה" נחנכה באוגוסט 2015. חשיבותה האסטרטגית והכלכלית של תעלת סואץ עבור המצרים אינה שנויה במחלוקת".
לו המחבר היה טורח לפתוח את המחשב בביתו והיה מעיין ב- Googel Earth היה מגלה חיש קל כי:
א. תעלת סואץ היתה ונשארה תעלה חד סיטרית [20].
ב. טקס חנוכת "תעלת סואץ החדשה" התקיים אמנם באוגוסט 2015, אבל הייתה זו הצגה למוזמנים. ספק רב אם התעלה החדשה בעת הזו הייתה כשירה לשיט.
ג. המיזם, לא רק שלא הושלם במהירות יוצאת דופן, הוא לא הושלם עד היום, 5 שנים לאחר הטקס [21]!
אפשר בהחלט להבין שהעיתונאים במצרים, האוכלים מכף ידו של הנשיא, קושרים לו כתרים, משבחים ומהללים אותו. אבל מדוע עושה זאת חוקר בישראל? התשבחות לנשיא הפזרן והבזבזן הבונה מיזמי ראווה [22], לא מובנות. לדעתנו, נשיא זה עלול להצעיד את מצרים למצב של חדלות פירעון. חוסר יציבות כלכלית יכול להביא לידי קריסת שלטון א־סיסי או להביא אותו להחלטות נמהרות שעלולות להיות מסוכנות לישראל. במקום דברי השבח הריקים מתוכן, יש להצביע על כך שהמיזם בוצע ללא בדיקה מעמיקה של ההכנסות הצפויות. כמו כן יש להבהיר לקוראים שההכנסות מתעלת סואץ לאחר ביצוע המיזם כמעט ולא עלו. אם מחשבים את ההוצאות והנזקים העקיפים [23] שנגרמו לכלכלת מצרים כתוצאה מהמיזם הרי שלמעשה הכלכלה המצרית ניזוקה קשה [24].
במאמר נכתב: "גם הנכס האסטרטגי של תעלת סואץ, וגם הנכסים הכלכליים בדמותם של מרבצי גז טבעי עתירי הון והכנסות (בים התיכון באופן מוכח ובים האדום פוטנציאל חזוי) מביאים לידי כך, שהצי המצרי שוקד כיום על פיתוח נמלים לשימוש צבאי בשלושה מוקדים.האחד בגארגוב (Gargoub) בסמיכות לגבול עם לוב. השני בפורט פואד (Fuad Port) מזרחית לפורט סעיד (Port Said) בצפון מזרח תעלת סואץ והשלישי בים האדום בראס-בנאס (Banas Ras) בסמוך לגבול עם סודאן [25]. אם מחבר המאמר, לא היה ממתין לבלוגר מצרי (שדיווחיו לא תמיד אמינים [26]), שיספר לנו בפברואר 2019 כי המצרים בונים שלשה נמלים, והיה משתמש בשרות החינמי של Google Earth, הוא היה מגלה כי מאז שנת 2012 בונים המצרים שבעה (!) נמלים צבאיים. אם לוקחים בחשבון את משך התכנון של הנמלים, איתור החברות המבצעות את הבניה, גיוס המשאבים ושאר העניינים המנהלתיים, מגיעים למסקנה כי ההחלטה לבניה של לפחות ארבעה משבעת הנמלים נפלה בין השנים 2009-2013. בשנים הללו איש טרם חשב כי מצרים תגלה מרבצי גז משמעותיים בים התיכון, ולכן התיאוריה הקושרת את בניית הנמלים לתגליות הגז קורסת [27]. בכל מקרה, המאמר לא מסביר מדוע מצרים לא מסתפקת בתשעת הנמלים הצבאיים הקיימים בהגנת על הגז בים אלא בונה שבעה נמלים נוספים. למה להשקיע עשרות מיליארדי דולרים בבניית נמלים, כשבפועל אין איום ממשי?
המחבר טוען כי הנמל החדש בראס בנאס סמוך לסודן. אם הוא היה טורח לפתוח מפה, הוא היה מגלה כי הסמיכות של ראס בנאס לסודן דומה לסמיכות של נמל אשדוד לאילת, כ־250 קילומטר! לא היינו נדרשים לטעות טכנית זו, אלמלא החשש שלנו שהמחבר נמנה על אותם אנשים במקומותינו הקושרים את בניית הנמל הצבאי הנוסף בראס בנאס, לסכסוך על מימי סכר התחיה באתיופיה. הטוענים זאת מתעלמים מהעובדה שמהמרחק ביניהם הוא כ־1,500 קילומטר ולאתיופיה אין בכלל חיל ים, כי אין לה מוצא לים... אבל הטענה קיימת.
תמוהה מאוד העובדה, שמזה שמונה שנים בונה מצרים 11 נמלים (מתוכם 7 צבאיים) ומוסד אקדמי העוסק בחקר הים לא נדרש לך. יתירה מכך, גם כאשר נודע למוסד האקדמי על הקמת 3 נמלים צבאיים בו זמנית, הוא מסתפק באזכור הנושא אי שם בעמוד 203 ללא כל פרשנות.
• היעדר נתונים חיוניים לגיבוש הערכת המצב
המחבר מונה מסע רכש ימי שהחל עוד בסוף שלטונו של הנשיא מובארכ ומגיע כיום לרכש של 24 ספינות מלחמה וצוללות, אך אינו מספר לקורא מה משמעות הדברים. האם הם מהווים גידול כמותי? בכמה אחוז? האם בכלים החדשים יש יכולות חדשות? מה הן? במה תשתנה המשוואה מול האיום על הצי הישראלי, אם וכאשר הנשיא "בעל הקשרים המתהדקים עם ישראל", ילך לעולמו או יודח על ידי בני עמו, עקב שיגעונות הגדלות שלו המונעים אוכל מהרעבים? מי לידינו יתקע שהנשיא עצמו לא יתהפך יום אחד, ויהפוך מאוהב לאויב?
המחבר מזכיר בדרך אגב, שהמצרים בונים שלושה נמלים (הזכרתי כבר לעיל כי במציאות מדובר בשבעה נמלים). העניין הוא לא רק בכמות, אלא בנתוני הנמל. האמירה "מצרים בונה שלושה נמלים", היא אמירה סתמית תלושה מהקרקע וכלום לא עומד מאחוריה. האם מדובר בנמלים לספינות משמר קלות? מה אורך הרציף? מה עומק המים במזח? איזה סוגי אוניות יכולות/לא יכולות לעגון בו? איזה מתקנים נבנים על החוף? לכמה לוחמים הם מיועדים? [28] כמה נמלים היו לצי המצרי לפני הבניה וכמה יהיו בסופו? מה משמעות פריסתם הגיאוגרפית? את רוב התשובות לשאלות החשובות שלעיל ניתן למצוא בקלות יחסית בעבודת מחקר לא מאומצת בצילומי לוויין.
נכתב במאמר שמסע הרכש בעשור האחרון מגיע ל־24 כלים. מדוע עבור תוספת קטנה יחסית זו של כלים (הסד"כ המצרי מונה לפחות 250 כלי שיט [29]) נבנית תוספת של שבעה נמלים? האם לכל שלושה כלים חדשים הם בונים נמל? מה זה נותן למצרים? ובעיקר מה המשמעות מבחינתנו? האם ישנה תחזית לנמלים נוספים? היכן? האם בעקבות בניית הנמלים החדשים אמור חיל הים המצרי לשנות את היערכותו? מה התחזית? ומה עם הפריסה המקבילה של שדות התעופה עם המבט ליעדים ימיים? ניתוח שטח מעמיק שייעשה בשיתוף עם אדם בעל הבנה מעמיקה באסטרטגיה ימית, ועם אדם הבקיא ביכולות האוויריות של חיל האוויר המצרי יכול להניב תשובות טובות לשאלות הללו.
• הצגת נתונים שטחית/מגמתית?
לכל אורך המאמר ניכר ניסיון להבליע ולגמד את עוצמת חיל הים המצרי. כמה דוגמאות:
א. חיל הים המצרי מוערך כצי השישי בגודלו בעולם. נתון זה מופיע כבר בהערכה האסטרטגית ימית רבתי לשנת 2017/2018 אך נעלם משום מה במאמר זה.
ב. חלק מאמצעי הלחימה הימיים שנרכש במסעות הרכש מהווה סיכון משמעותי לחיל הים שלנו [30]. גם נתון זה לא מופיע במאמר.
ג. התעצמות חיל הים המצרי היא חלק ממהלך גדול של התעצמות צבא מצרים בכללותו, הכולל בין השאר: הכפלת מאגרי התחמושת בסיני; בניית מאגרי דלק אסטרטגיים בסיני בחזית התעלה וספאג'ה בקיבולת כוללת של מאות מיליוני ליטרים; התעצמות משמעותית של סד"כ חיל האוויר והרחבה משמעותית של שדות התעופה בעיקר בסיני ובמרחב קהיר-תעלה סואץ. לכל זאת אין אזכור במאמר.
• הערכה מצב בלתי מאוזנת
מחבר המאמר מעלה את השערותיו [31] לסיבת התעצמותו של הצי המצרי, אך לא מביא את דעתם של החולקים עליו, הטוענים כי זה למעלה מעשור שנים מצרים מתכוננת לעימות צבאי עם ישראל. המאמר מסתפק ברמז כי החולקים עליו הם "נפגעי חרדה" ממלחמת יום הכיפורים. המחבר מציג שתי תיאוריות המנסות להסביר את התעצמות הצי המצרי. האחת תהליך היסטורי שהחל כבר בימי מוחמד עלי [32], שעל פיו מצרים שואפת להיות מעצמה ימית. התיאוריה השניה היא שמירה על הנכסים הימיים. המחבר לא מכריע בין שתי התיאוריות, אך בשתיהן חסר העיקר: אין הסבר מהו יעד ההתעצמות. האם אנו נמצאים רק בראשית התהליך ועוד צפויים לנו מסעות רכש של עשרות/מאות כלי שיט [33]? האם הכוונה היא לבנות צי המסוגל להתמודד מול הצי הטורקי? מול הצי האירני? המחבר לא מתמודד עם השאלה מהיכן הכסף להגשמת חלום המעצמה הימית: חלום שבערכה זהירה עלותו לפחות 50 מיליארד דולר, לא כולל עלות הלוחמים והתחזוקה השוטפת.
אנו נמנים עם אלה הסוברים שהמטרה העיקרית בהתחמשות המצרית היא הכנת הצי המצרי למערכה מול ישראל. הערכת זו מבוססת על העובדות [34] הבאות:
א. במסגרת תהליך התעצמות צבא מצרים נבנות תשתיות צבאיות רבות בסיני ובאזור התעלה הכוללות מחסני תחמושת ודלק, שדות תעופה, 60 אפשרויות מעבר על תעלת סואץ (גשרים מסוגים שונים, מנהרות וגדודי גישור סער הערוכים על גדות התעלה). היעדר בניית תשתיות דומות בחזיתות אחרות היא ההוכחה הניצחת שעיקר מעייניה של מצרים נתונים להתכוננות למלחמה מול ישראל ואילו שאר האיומים - טורקיה, אירן ואתיופיה - הם זניחים בעיניה.
ב. מניתוח מועדי בניית מערכות התשתית הצבאית עולה כי ההחלטה על התעצמות הצבא והצי נפלה עוד בימי הנשיאים מובארכ ומורסי. באותם ימים כל האיומים החדשים לא היו קיימים. הנשיא הפעלתן א־סיסי, הוא רק המוציא לפועל [35] של החלטות שנפלו עוד בטרם "נופחו" האיומים החדשים על מצרים.
ג. השקעת מיליארדי דולרים בנמל גדול מאוד בא־נגיילה שבמערב מצרים, כאשר הנכסים הימיים בתחום הגז מצויים מול חופי סיני ומזרח הדלתא, מצביעה על כך שמשימה מרכזית אליה מתכונן הצבא המצרי היא חסימת נתיבי השיט לישראל.
את פרוט הנימוקים שלנו להערכה זו ניתן למצוא בסקירה שכתב אלי דקל [36] ובהרצאה שלו [37] בנושא. להערכתנו, אלו הן המשימות המוטלות על זרוע הים במצרים:
א. להיות מוכנים למלחמה מול ישראל ולהיערך לניתוק נתיבי השיט אליה במרכז הים התיכון (הנתיב הימי העובר בין האי מלטה לטוברוק שבלוב).
ב. להגן על מצרים ועל המים הכלכליים שלה.
ג. לשלוט בים האדום, כדי להגן על נתיב השיט בתעלת סואץ (ניתוק נתיב ההספקה לישראל מובטח מאליו).
סיכום
הערכות המצב האסטרטגיות של צה"ל בעבר התבססו בעיקר על עוצמות צבאיות (ספירת כלי נשק ומסגרות לוחמות) יבשתיות ואוויריות והשערות באשר ליעדים המדיניים של ארצות ערב. הנסיונות בעבר לשלב בהערכת המצב הלאומית את מרכיב בניית מערכות התשתית נכשלו. כתוצאה מכך לאמ"ן היו כשלים מהותיים הן בהבנת המתרחש בהווה והן בחיזוי העתיד [38]. הערכת מצב צבאית הנתמכת על ספירת אמצעי לחימה בלבד אינה ממוקדת וכוללנית מידי. אמצעי הלחימה כשלעצמם יכולים לשמש הן להגנה הן להתקפה: הם יכולים להיות מופנים לזירות שונות וכן לשימוש בזירה הפנימית בבחינת "ראו נא את גודל הנבוט" ואל תתחילו אתי.
ניתוח הקרקע ובניית מערכות התשתית שמה את תוכניות היריב ומשאלותיו "על המפה". כמובן, כדי לקבל תמונה מאוזנת יש לעקוב גם אחר היערכות הכוחות, אימונים, ניתוח ההתנהלות של מנהיגים, יחסי חוץ ועוד. מכל מה שמניתי, חקר התשתיות הוא הזמין ביותר לחוקר, ואם הוא נעשה כהלכה הוא גם האמין ביותר. לסיכום פסקה זו ניתן לומר שאם עוקבים אך ורק אחרי רכש צבאי, מקבלים מענה על שאלת האיום הפוטנציאלי, אך אם חוקרים את פיתוח התשתיות הצבאיות מקבלים תשובה מה הכוונות הבסיסיות של היריב. חקר הגורמים הנוספים שמניתי יכול לספק הערכה מתי היריב מתכונן לממש את הכנותיו. יש לזכור כי תחום זה של המועד הוא תחום חמקמק וגופי מודיעין גדולים בעולם שוגים בו שוב ושוב. על מקבל ההחלטות להיות מודע לכך ולכלכל צעדיו בהתאם.
חוקרי הצבאות באקדמיה מגיעים ברובם אחר שירות באגף המודיעין. שם קיימת עדיין, ככל הנראה, המסורת של חוסר מיצוי הפוטנציאל הטמון בחקר מערכות תשתית. זו לדעתי הסיבה המרכזית שהערכות המצב, כמו זו שלפנינו הדנה בנושא ההתעצמות הימית, דנה בנושא במנותק מפיתוח התשתית.
הגיעה העת שהמוסדות האקדמאיים בארץ, ייחשפו למידע שניתן להפיק מצילומי אוויר ויעשו בו שימוש בשלל נרחב של נושאים, למשל: חקר ההיסטוריה הצבאית החל מראשית המאה ועשרים; ניתוח הכלכלה בארצות ערב; מעקב אחר התפתחות תנאי החיים ויחסים בין עשירים לעניים; יציבות השלטון; והעיקר: הערכות מצב לאן צועדות המדינות הסובבות אותנו.
הערות
[1]. עקב מחסור בצילומי לוויין אין אפשרות לקבוע מתי בדיוק החל התהליך.
[2]. את האפשרות להגן על נתיבי השיט בים האדום איבדנו בעת חתימת הסכם השלום.
[3]. המרכז הוקם בינואר 2016 באוניברסיטת חיפה והוא מתמקד בלימוד ומחקר של סוגיות מרכזיות גיאופוליטיות, תוך בחינת היבטים ביטחוניים, משפטיים, מדיניים וכלכליים, והשפעתם על ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל.
[4]. http://hms.haifa.ac.il/index.php/he/annual-reports-hebrew
[5]. https://drive.google.com/file/d/19_7OCNIB8Qr70Sd9ZHj6aIakhJMwKxnR/view מאת שלמה גואטה, אל"מ בדימוס. שירת בעבר מודיעין חיל הים וכיום משמש כחוקר נלווה במרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית.
[6]. רוב עסקאות הרכש פורסמו בצורה מפורטת, כבר במהדורה 2017/2018 של הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל.
[7]. סד"כ, היערכות, אימונים, מאבקי כוח, בריתות צבאיות ויחסים בינלאומיים.
[8]. פסקה זו נכתבה ע"י אלי דקל.
[9]. יפתח ש.שפיר וקשיש פרפיאני. עדכן אסטרטגי כרך 19 גיליון 3 אוקטובר 2016. https://strategicassessment.inss.org.il/articles/%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%9E%D7%A9%D7%AA/
[10]. עקב מחסור בצילומי לוויין אין אפשרות לקבוע מתי בדיוק החל התהליך.
[11]. קצב מילוי האגם תלוי ברצונה של אתיופיה, על כך נסוב כיום עיקר הסכסוך בין המדינות.
[12]. דקל אלי, "התעצמות צבא מצרים אינה בגלל הסכר באתיופיה", 1.12.2019 http://www.dekelegypt.co.il./191201
[13]. יצוין כי כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה צילמו הגרמנים מהאוויר את כל ארץ פלשתינה (ארץ ישראל) בהיותה זירה צפויה ללחימה ניידת.
[14]. פרטים על הספר ותוכנו ניתן למצוא באתר האינטרנט "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור http://www.dekelegypt.co.il./100624
[15]. איני רואה סיבה מדוע חיל האוויר לא יפרסם צילומי אוויר של סיני שבוצעו במלחמת קדש.
[16]. המדובר בצילומי הלוויין LANDSAT שנמכרו באופן חופשי.
[17]. האסכולה הגרמנית הכניסה בסוף המאה ה-19 הכניסה את השיטה החשובה של "היתכנות", שהתקבלה חלקית ועדיין היא אינה מגיעה לרמת הדיוק של צילומי האוויר.
[18]. https://drive.google.com/file/d/19_7OCNIB8Qr70Sd9ZHj6aIakhJMwKxnR/view
[19]. לפרסומי הערכת המצב השנתית יש דפוס קבוע של פרסום. בסוף הדו"ח מופיעות 10 המלצות המהוות למעשה את עיקרי הערכת המצב.
[20]. הפרויקט של נשיא מצרים "התעלה החדשה" הוא למעשה הארכת "מחלף אל באלח", בו הייתה תנועה דו סיטרית של אוניות עוד מקדמת דנא, בעוד 35 קילומטרים. תוספת הקטע בו מתאפשרת תנועה דו סיטרית, מגדילה את כמות האוניות העוברות בתעלה בזמן נתון אך כמובן אינה מכפילה אותו. למעשה כיום התנועה החד סיטרית היא בקטעים שאורכם הכולל מגיע לפחות ל־96 ק"מ כבעבר.
[21]. אמנם אוניות שטות בנתיב החדש, אבל אורכו הוא 35 ק"מ בלבד מתוך 72 הקילומטרים המתוכננים. גם העבודות להרחבת הנתיב, לרוחב המתוכנן והעבודות לייצוב הגדות רחוקות מלהסתיים.
[22]. כגון המסגד הגדול בעולם, ערים ללא תושבים כגון העיר איסמעיליה החדשה, עיר בירה גרנדיוזית שבנייתה מדשדשת וחלק מהמשקיעים בה כבר נטשו אותה.
[23]. כתוצאה מכריית התעלה נותק קו מסילה הברזל לסיני דבר שפוגע בהכנסות מנמל המטענים בפורט פואד ובפיתוח סיני. נגרמו גם נזקים כבדים אחרים שלא כאן המקום לפורטן.
[24]. המיזם העצום באמת של פתיחת "הנתיב הצפוני" לאורך החוף הצפוני של רוסיה שינה את המשוואה של התעבורה הימית בכללותה שלא לטובת תעלת סואץ, וישנם גורמים נוספים שלא כאן המקום לפרטם.
[25]. power new of growth The, modernization navy s’Egypt, 2019, 1 February, Gamal Mahmoud east-middle-thein-power-new-of-growth-the-modernization-navy-egypts/net.navalnews
[26]. מחמד ג'מאל דיווח בזמנו בקול תרועה כי המצרים מתקדמים מאוד בבניית הכור הגרעיני בדבעה שממערב לאלכסנדריה. בפועל לא כור ולא נעליים – מדובר בבניית מתקן להתפלת מי ים.
[27]. "וכל התיאוריה של דונאלד קורסת בהיתקל בהערה הזאת" - כתב אז'ן יונסקו במחזה "זמרת בעל קרחת".
[28]. לדוגמה: האם הוצמד לנמל כוח נחתים, עם המגורים, מגרשי מסדרים ומתקני אימונים שלהם?
[29]. ויקיפדיהhttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%9C_%D7%94%D7%99%D7%9D_%D7%4%D7%9E%D7%A6%D7%A8
[30]. הרצאה של אלי דקל בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=MPO9_ylsQ_4&list
[31]. השערות ולא הערכות כי המחבר לא מביא כל תימוכין לקביעותיו ולכן הן נותרות בגדר השערות.
[32]. קשה מאוד לקבל כי חקר הצי של פרעה רעמסס השני, אשר הביס "עמי הים", או חקר הצי של מחמד עלי, אשר התמודד עם הצי הטורקי באמצע המאה ה-18, יתרום תרומה ממשית להבנת הזירה הימית של ימינו.
[33]. בתאריך 09.02.2020 התבשרנו על עסקת נשק עם איטליה לרכישת שתי פריגטות מדגםFREMM בשווי 1.2 מיליארד יורו, וכן על משא ומתן לרכישת 4 פריגטות נוספות מדגם זה ועוד 20 ספינות סיור בשווי כולל של 10 מיליארד יורו. https://nziv.net/41057/
[34]. כן, עובדות ולא השערות הנסמכות על ימי הזוהר בימי מוחמד עלי...
[35]. בתוקף תפקידיו הבכירים הצבא, סביר להניח כי היה שותף פעיל בגיבושן של תוכניות אלו.
[36]. http://www.dekelegypt.co.il./200114
[37]. https://www.youtube.com/watch?v=MPO9_ylsQ_4&list
[38]. ראו ספרו של אלי דקל "מודיעין תלוש מהקרקע". פרטים על הספר ותוכנו ניתן למצוא באתר האינטרנט של "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור http://www.dekelegypt.co.il./100624
שתף
Contact Us
Contact Us
זיו מאור מערוץ TOV מראיין את אלי דקל בנושא התנהלות מוזרה של מצרים בעניין החות'ים. כידוע מאז אוקטובר 2023 החות'ים פוגעים בתעבורת אוניות סוחר במצרי באב את מנדב, הגורמת נזק של מיליארדי דולרים לכלכלה המצרית. בפגישה דנים השנים בשאלה מדוע מצרים אינה פועלת צבאית נגד החות'ים. נושא נוסף בשיחה הוא מדוע המוני העם המצרי שונאים את ישראל.
מר אלעזר שטורם מערוץ TOV מקיים סדרת ראיונות עם סא"ל בדימוס אלי דקל-דליצקי בנושא הפקת לקחים מהתנהלות צה"ל מיום השביעי באוקטובר 2023.
בחלק השני שלפניכם ממליץ דקל לשלול מראש אגף המודיעין את התואר "המעריך הלאומי", כדי שיוכל לתפקד כקצין המודיעין של הרמטכ"ל במשרה מלאה, ודעתו תהיה נתונה אך ורק לאספקת מודיעין המאפשר לצה"ל לנצח. את משרת "המעריך הלאומי" ימלא ראש המועצה לביטחון לאומי.
הצעה נוספת של דקל היא לעצור מיידית את העברת בסיסי צה"ל כדי לאפשר הגנה טובה יותר על הישובים במרכז הארץ ובצפונה.
מר אלעזר שטורם מערוץ TOV מקיים סדרת ראיונות עם סא"ל בדימוס אלי דקל-דליצקי בנושא הפקת לקחים מהתנהלות צה"ל מיום השביעי באוקטובר 2023.
בחלק הראשון שלפניכם שולל דקל את הרעיון להוציא את "האפכא מסתברא" מצה"ל ולהכפפתו לראש הממשלה. דקל שולל בכל מכל את תרומת "האפכא מסתברא" וטוען שזהו גוף מיותר.
כמו כן טוען דקל שמהניסיון שניצור מוועדת אגרנט (שמונתה לחקור את כשלי צה"ל במלחמת יום הכפורים) עולה כי הוועדה לא הבינה את כשלי צה"ל באותה מלחמה, ומסקנותיה התבררו כשגויות. הא לראיה - צה"ל הופתע שוב בקונספציה שגויה ולא סיפק לצה"ל התרעה, אפילו לא של מספר דקות. לפיכן כל המצפה לכך שהקמת וועדת חקירה תביא לתיקון כשלי צה"ל במלחמת שמיני עצרת – טועה.
מאז 7 באוקטובר מקיים ד"ר אורי מילשטיין מפגש שבועי עם מומחים כדי לדון במלחמת שמיני עצרת (חרבות ברזל). המפגש שהתקיים ב־27.11.24 עסק בעיקר בשאלה "משמעויות הפסקת האש שהוכרזה בין צה"ל לכוחות החיזבאללה בלבנון.
במפגש נטלו חלק: ד"ר אורי מילשטיין – מנחה, ד"ר חיים אסא, עו"ד אוהד בן אהרון, ד"ר משה ברנט, סא"ל (בדימוס) אלי דקל, פרופ' אלישע הס, תא"ל במיל' אמציה חן – פאצי, ד"ר עדנה פשר, מר אלכס צייטלין, וסא"ל (בדימוס) דן שיאון.
סרטון זה מרכז רק את דברי אלי דקל ואת התגובות לדבריו בדיון. הטיעון המרכזי של דקל הוא שמכיוון שממשלת ישראל לא הכריזה על כוונתה להכריע את חיזבאללה, ומכיוון שצה"ל לעת הזו אינו מסוגל לבצע משימה זו, מראש מדובר ב"סבב" המסתיים בהסכמה כלשהי להפסקת אש. בדיון טוען דקל שקונספציית ה"גריעות" (פשיטות לצמצום יכולות האויב) הוכחה כקונספציה שגויה ועל צה"ל לחזור לחתירה לניצחון. כדי שצה"ל יוכל לנצח במלחמות עליו לעבור מהפכה תודעתית ולהחליף את שדרת הפיקוד העליון.
הדיון המלא פורסם באתר אתר "לעומק" של ד"ר אורי מילשטיין בשני חלקים בקישורים:
https://www.youtube.com/watch?v=R9hsoBE3gfM&t=2697s
https://www.youtube.com/watch?v=
זהו החלק השמיני והאחרון מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל.
בחלק זה מביעים משתתפי הדיון את דעתם על הגורם המרכזי הדרוש תיקון בהתנהלות צה"ל. ד"ר מילשטיין מציע להקים מכון לביטחון לאומי שיכשיר את הפיקוד בצה"ל ואת ההנהגה הפוליטית במדינה לנהל את צרכי הביטחון של ישראל.
אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=Youz3FUViyI&t=1698s
הדיון בערוץ מילשטיין פורסם בשם "סא"ל (בדימוס) אלי דקל: אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית על המלחמה. כל המלצות ועדת אגרנט נכשלו"
ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר מיכאל ברונשטיין ואליהו דקל-דליצקי י"ח בחשוון ה'תשפ"ה 19.11.2024 זהו חלק שביעי מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל. בחלק זה עוסק אלי דקל בהפקת לקחים ובהמלצות כיצד לשפר את יכולות צה"ל והמודיעין. דקל טוען שוועדת חקירה בנוסח וועדת החקירה שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים אינה הפתרון לשיפור יכולות צה"ל. לדבריו, כיום מתברר שהוועדה לא הבינה את כשלי המודיעין והמליצה לבצע שינוים שכיום מתברר שהם היו חסרי תועלת. בהמשך מעלה דקל מספר המלצות לשיפור המצב. אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=Youz3FUViyI&t=1698s הדיון בערוץ מילשטיין פורסם בשם " סא"ל (בדימוס) אלי דקל: אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית על המלחמה. כל המלצות ועדת אגרנט נכשלו"
ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר מיכאל ברונשטיין ואליהו דקל-דליצקי י"ח בחשוון ה'תשפ"ה 19.11.2024 החלק השישי מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל. בחלק זה מנתחים ד"ר מילשטיין וד"ר ברונשטיין את מקור כשלי צה"ל שלדעתם נובע מכך שמדינת ישראל חדלה מלחתור להיות "אור לגויים" וצה"ל נשרך אחר תרבות המערב ונוהה אחר מכוני מחקר המאוישים בידי בכירים לשעבר במערכת הביטחון שתרומתם כיום לצה"ל מועטה. החלקים הבאים שיפורסמו בהמשך, יעסקו בהפקת לקחים ממלחמת שמיני עצרת. אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר מיכאל ברונשטיין ואליהו דקל-דליצקי י"ח בחשוון ה'תשפ"ה 19.11.2024 זהו חלק החמישי מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל. בחלק זה מנתח אלי דקל את תפקידי המודיעין בצה"ל ואת יישומם במהלך מלחמת שמיני עצרת. מהניתוח עולה כי המודיעין הצבאי במלחמה והשב"כ כמעט "לא סיפקו את הסחורה" ולעומת זו ה"מוסד" הפליא לעשות. מדברי דקל עולה כי מאז מלחמת ששת הימים המודיעין בצה"ל הולך ודועך. אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
החלק הרביעי הוא מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל.
חלק זה הוא דיון המסכם מה שנאמר בחלקים הקודמים, שעסקו באי המוכנות של צה"ל והמודיעין למלחמה.
אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין
בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg
שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
החלק השלישי הוא מדיון מוסרט שעסק בהפקת לקחים ממלחמת "שמיני עצרת" ("חרבות ברזל"). בדיון בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין נטלו חלק ד"ר מיכאל ברונשטיין וסא"ל (בדימוס) אלי דקל.
חלק זה עוסק ביכולותיו המוגבלות של צה"ל כפי שהתגלו במהלך המלחמה. הסרטון הוא השלישי בסדרה בת שמונה חלקים העוסקים בלקחים מהמלחמה ובהמלצות לתיקון כשלים שהתגלו במהלכה. בחלק זה של הדיון טוען הד"ר אורי מילשטיין שהמקור לכשלי צה"ל במלחמה נובע מתפיסה שגויה של צה"ל לפיה פסו המלחמות הגדולות וכי ארגונים לא מדינתיים (ארגוני חבלה) לא יכולים לנהל מלחמות כמו מדינות.
אפשר לצפות בחלק זה של הדיון ובחלקים נוספים בערוץ היוטיוב "לעומק" של ד"ר מילשטיין
בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=qG-Bjbz2xbg
שם הסרטון באתר של ד"ר מילשטיין – "סא"ל אלי דקל: שום מדינה בהיסטוריה לא קיבלה התרעה נכונה ממלחמה, וציפייה להתרעה היא עבודת אלילים!"
